לא רק בישראל מתרחשת מחאה חברתית. מחאה חברתית אלימה הרבה יותר מזו שאצלנו מתרחשת עתה בצרפת. זו היא לא מחאה חברתית על הפיכה משטרית אלא על סיבה פרוזאית הרבה יותר - העלאת גיל הפרישה בצרפת מ־62 ל־64, שהממשלה טוענת כי היא עושה זאת מחוסר ברירה מאחר ההוצאה השנתית שלה על פנסיות מתקרבת כבר לכ- 15 אחוזים מהתוצר המקומי הגולמי והיא צפויה עוד לעלות.
את שורשי הבעיה שגרמה למחלוקת העזה הזו ניתן למצוא בחוק היציאה לפנסיה שנחקק על ידי הקנצלר הגרמני פון ביסמרק, ב–1881. ביסמרק כונן בשעתו את חוק הפנסיה כתכסיס פוליטי כדי להרגיע את המחאה החברתית שמחתה על מצבם האומלל של הפועלים והצליחה להוציא רבבות לרחובות ואיימה על המשך שלטונו. מאז מודל חוק הפנסיה אומץ על ידי מדינות רבות אחרות שמצאו אותו כהסדר שלטוני בירוקרטי נוח ולא יקר מדי במציאות שבה רק חלק קטן הגיעו לגיל שנקבע בחוק היציאה לפנסיה. כך לדוגמא, כשהנשיא האמריקאי פרנקלין דלאנו רוזוולט חתם על החוק ב–1935 נבחר גיל 65 לגיל הפרישה, כאשר פחות מ–60% מהבוגרים בארה"ב הצליחו להגיע אליו.
חוקי היציאה לפנסיה חוקקו במציאות שבה רוב רובם של העבודות בשוק העבודה היו משרות שדרשו בעיקר כוח פיסי ומי שהגיע לגיל היציאה לפנסיה כוחו הפיסי כבר תש ורצוי היה שיפנה את מקומו לצעירים ואילו כיום רוב רובם של המקצועות בעולם העבודה אינן מחייבות עוד כוח פיסי אלא יכולת קוגניטיבית בתחומי ידע כמו ניהול, עסקים ופיננסים, חינוך ובריאות שבהן ניתן להתמיד ואף להשתבח עוד שנים לא מעטות גם לאחר גיל היציאה לפנסיה כפי שנקבע בחוק.
מאז לא רק שאופי העבודה השתנה. גם הידע שלנו לגבי תהליכי ההזדקנות השתנו. כיום אנחנו כבר יודעים כי הסיבה העיקרית להאצת הדעיכה הגופנית בהזדקנות היא הדעיכה המנטלית. הפסקת העבודה שקשורה גם באובדן האינטראקציה החברתית בעבודה מאיצה את תהליך ההזדקנות.
אך זו היא ראיה צרה מדי. היא לא מספרת את הסיפור המלא. יש רבים שדווקא לאחר היציאה לפנסיה אחרי שנים ארוכות של עבודה משמימה, מתאפשר להם להתחיל בתהליך של צמיחה אישית חדשה המחדשת את הערנות המנטלית שלהם ומאפשרת להם סבב חדש של חיים פעילים שבהם הם יכולים להביא תועלות חברתיות וכלכליות לעצמם, לחברה ולמשק. ותהליכים אלה יכולים להמשך גם הרבה מטווח גילי סוף תקופת העבודה כפי שהם מוגדרים בחוק היציאה לפנסיה. זאת גם אם יצליחו להעלות את גיל היציאה לפנסיה ל- 70 ויותר.
כיום אנחנו גם יודעים כי מה שקובע את איכות החיים ותוחלת החיים של האדם אינו הגיל הכרונולוגי שלו אלא הגיל התפקודי שלו. בני האדם באותו גיל כרונולוגי עשויים להיות שונים מאוד בגיל התפקודי שלהם. יש בני שישים בגילם הכרונולוגי שהם כבר בני 80 בגילם התפקודי ולהפך, בני 80 שהם צעירים יותר מבני 60 בגילם הכרונולוגי. קביעת גיל אחיד לכולם לא מתחשב בשונות ובגיוון האנושי.
יתר על כן, כיום אנחנו יודעים כי בעוד שהגיל הכרונולוגי מתקדם בצורה בלתי נשלטת כמו שעון שוויצרי, על הגיל התפקודי ניתן להשפיע לטובה במוטיבציה בתרגול ובנחישות לקיים אורח חיים מתאים.
בחוק היציאה לפנסיה הנקבע על פי הגיל הכרונולוגי של האדם יש נוחות גדולה לבירוקרטיה אך הוא מוטעה, מטעה ואף הרסני מבחינת האדם.
ונוכח העלייה הדרמטית בתוחלת החיים שהתרחשה מאז חוקקו את חוקי היציאה לפנסיה, וממשיכה להתרחש. חוק היציאה לפנסיה הפך למאוד בזבזני גם מבחינת החברה והמשק הלאומי. יש כיום פוטנציאל גדול של הון אנושי שאינו מופעל ושהפעלתו עשויה להפוך את הזדקנות האוכלוסייה מעול לנכס.
כיום יש לנו כבר את הידע ואת היכולות הטכנולוגיות המאפשרות לנו להתרחק מהגישה המיושנת של תפיסת הפנסיה כ'one size fits all' ולהתקדם לכיוון תפירת חליפה מתואמת אישית של יציאה לגמלאות.
מדעית וטכנולוגית כבר ניתן לפתח מערכת מדידה דיאגנוסטית של הגיל התפקודי של האדם. מערכת כזו תוכל לספק לא רק קריטריון חדש לשיקולים של בני האדם כאינדיבידואלים, של המעבידים במקומות העבודה ושל הממשלה, ליציאה או להוצאה לפנסיה ,אלא גם, וזה לתפיסתי חשוב אף יותר, היא תעודד יצירת מוטיבציה אישית חדשה אצל בני הגילים המתקדמים לפעול בצורה אקטיבית לשיפור הגיל התפקודי שלהם ולקיים לאחר היציאה לפנסיה סבב חיים פעילים חדש של התחדשות, צמיחה אישית ותרומה חברתית וכלכלית.
הגיע הזמן לפרוץ את המחסום התפיסתי- בירוקרטי, להחליף דיסקט ולעבור לדיסקט חדש של קידום הרעיון של תקופת פנסיה מותאמת אישית.
.