Search
  • צבי לניר

תבונת החיים הנסתרת של תקופת הבגרות המאוחרת


שבועות מספר לפני מותו של מאיר דגן הפגיש אותנו לארוחת צהרים חברו הטוב שלום בלומשטיין, שהיה בשעתו פקוד שלי בצבא.

דגן כבר היה במצב סופני. רזה וחיוור. הוא דיבר מעט מאוד ולא על המחלה. היו לו כמה הערות קצרות של דאגה לעתיד המדינה וגם זה במשורה. הוא בעיקר הקשיב. מה שהרשים אותי היו עיניו. הן היו רכות, נבונות ועצובות. זה לא התאים לדמוי שהיה לי על מאיר דגן כ"קילר" עם "סכין בין השיניים".

את דגן לא הכרתי לפני כן, כשהיה עוד בצבא ובמוסד, אך הזדמן לי להכיר מקרוב לא מעט מבני דורו, שהיו לוחמים ומפקדים נועזים בצבא, במוסד ובשב"כ - אלה שהקדישו את חייהם הבוגרים לביטחונה של ישראל והיו מוכנים לבצע כל משימה מתוך אמונה שהיא נחוצה למען בטחונה של המדינה. ליוויתי את המהפך שהם עברו כשהגיעו לאותו שלב בחיים בו התאפשר להם להשקיף "מלמעלה" על חייהם האישים כלוחמים וכאבות החושבים על עתיד ילדיהם במדינה הזו. מנקודת מבט זו, בעוצמה של תבונה חדשה, גם גיבשו לעצמם עמדות חדשות על המנהיגות הפוליטית שלנו ועל עתיד המדינה. ואת כל אלה ראיתי עתה בעיניו העצובות של מאיר דגן יותר מאשר את העצבות על לכתו הקרוב.

כולכם זוכרים את הסרט "שומרי הסף" שהוא למעשה סדרה של רעיונות עומק עם ראשי שרות הביטחון - אברהם שלום, יעקב פרי, כרמי גילון, עמי איילון, אבי דיכטר ויובל דיסקין - בו הם מביעים את דעתם על פעולותיהם כראשי השב"כ וההשפעה האסטרטגית והמוסרית שהייתה להם על מדינת ישראל, מנקודת המבט של מי "שהיו" ורק עכשיו כשהם כבר "לא" מתאפשר להם לבצע רפלקציה כוללת על לקחיהם.

מה שהם אמרו מנקודת מבט זו נתפס כמפתיע ואף כמרתיע.

אני יכול להעיד מהכרות אישית שלפחות חלקם, כמו דגן, לא רק שירתו את ממשלות הימין אלא גם נתפסו כימנים ועתה לאחר פרישתם הם מביעים השקפות "שמאלניות", או כפי שהעיד על כך יעקב פרי, "אחרי הפרישה אתה הופך קצת לשמאלן".

גם הדעות שהשמיע דגן לאחר פרישתו נשמעו כביקורת שמאלנית. לעומת האחרים שבתקופת שירותם נמנעו מהזדהות פוליטית גלויה, דגן היה פעיל בליכוד כראש המטה של אריק שרון כשזה התמודד מול אהוד ברק. הוא היה נץ בטחוני מוצהר.

קשה לי לקבל את ההסבר הגורף שהביטחוניסטים לעת זקנתם הופכים לשמאלנים. תודו שזה הסבר חסר.

יש לי הסבר אחר לתופעה זו ואני רוצה לשתף אתכם בו.

בנג'מין פרנקלין (1706 –1790) המדינאי, המדען והוגה הדעות שחי במאה ה-18, טבע בזמנו את האמרה המחכימה על היחס שבין החיים וחוכמת החיים - "הטרגדיה של החיים היא שאנחנו נעשים זקנים מוקדם מדי ורוכשים את חוכמת החיים מאוחר מדי".

אכן החיים וחוכמת החיים מתקדמים בכוונים הפוכים ולכל אורך ההיסטוריה האנושית, עבור רוב בני האדם, הם היו נפגשים בגיל מאוחר מדי, כשכבר לא היה הרבה מה לעשות איתה - בזקנה. אך כל זה השתנה דרמטית במאה האחרונה עקב העלייה הדרמטית בתוחלת החיים שמאפשרת לנו עתה ליהנות מעוד עשרים שנים של פעילות, יצירה ותרומה לחברה לאחר שכבר פרשנו (או הופרשנו) מהקרירה שהייתה לנו בתקופת הבגרות הראשונה שלנו.

חוכמת החיים הזו נובעת מהמפגש של ניסיון החיים שרכשנו בתקופת הבגרות הראשונה של חיינו, עם מצב חדש בו אנחנו מוצאים את עצמנו משוחררים מהטרדות והמאבקים היומיומיים של תקופת חיים זו ואנחנו מסוגלים לבחון את חיינו ואת משמעות החיים בכלל, בפרספקטיבה חדשה.

מזלו של מאיר דגן לא האיר לו וזמן קצר לאחר שעזב את התפקיד של ראש המוסד הוא חלה בסרטן ממאיר, מת בגיל 71 ולא הצליח לחוות במלואה את התבונה הנסתרת של תקופת הבגרות המאוחרת. אך הוא הספיק להפגיש את ניסיון חייו עם תבונת החיים של הגילים המאוחרים והפגשה זו חוללה בו את השינוי.

הוא, כמו רבים מחבריו שעברו את המהפך הזה, לא הפך לשמאלני אלא למי שמנקודת המבט של תבונת החיים שרכש רצה להביא לפתרונות ביטחוניים חכמים יותר למציאות הסבוכה אותה אנו חיים.

המהפך המחולל את תבונת החיים הזו בולט לנו בקרב אנשי הביטחון שכשהיו בתפקיד נדרשו לעמוד באתגר של מציאת פתרונות מידיים, לעיתים לשאלות של חיים ומוות, ולהגיב עליהם במהירות ובנחישות. אתגר זה מביא אותם ל'טקטיקזציה' ממושמעת של החשיבה והעשייה. רק לאחר שהם משתחררים מכך הם יכולים לפתח פרספקטיבה חדשה ורחבה על כל מה שהם למדו מניסיונם, המתבססת על חשיבה מורכבת ותובנות עמוקות.

אך התופעה הזו אינה ייחודית לביטחוניסטים. זו היא תופעה כללית. היא נכונה גם לגבי מי שהקדיש את תקופת הבגרות של חייו לחינוך, למחקר, לרפואה, לניהול, לעסקים, ליזמות או לכל תחום אחר. זה קשור לא רק בכך שהם יצאו כבר לפנסיה מתחום עיסוקם המקצועי. זה קשור גם בכך שבמקביל רובם כבר השתחררו מהעול של הקמת המשפחה, גידול הילדים, והמרוץ אחר הפרנסה - כל אותם דברים המציפים אותנו באין סוף של בעיות וטרדות קטנות.

הבעיה היא שהחברה לא יודעת עדיין איך לנצל את הנכס הפוטנציאלי העצום הזה, וכיצד לשלב אנשים אלו מחדש במעגל העשייה וההשפעה החברתית בצורה שתביא תועלת לחברה.

היא מתייחסת אליהם כאל "לשעברים" שאינם רלוונטיים יותר. זאת דווקא כאשר הרלוונטיות שלהם עולה בגלל יכולתם לתרום את אותה תבונת חיים שהחברה כה חסרה במציאות שהולכת ונהיית יותר סבוכה.

על דגן נאמר כי הוא הגיע לבשלות שהפכה אותו לפוטנציאל למנהיגות ברמה הלאומית וכי הוא לא זכה לכך ואנחנו הפסדנו.

אך הדוגמה של דגן צריכה להאיר את עיננו גם לפוטנציאל הנכס החברתי הגלום ברבים אחרים שמגיעים למפגש הזה שבין ניסיון החיים ותבונת החיים כשלרשותם עוד שנים רבות של חיים פעילים. דבר שהיה כה נדיר בתקופתו של בנג'מין פרנקלין.


200 views