הקורונה הייתה זעזוע תודעתי לא פחות מאשר מחלה נגיפית. היא הפסיקה באבחה אחת את שגרת החיים הפעילים שלנו והכניסה אותנו לסגר.
זה היה לא היה רק סגר פיזי. הוא היה גם סגר חרדתי שמרדים את מנגנוני החשיבה הפעילה והיזמית הטבעית שבבני האדם.
החרדות גרמו לעלייתם של דפוסי התנהגות עדריים. כמו עדר מבוהל, הציבור התנפל על המרכולים ורוקן אותם מנייר הטואלט ומהביצים. כל האמירות כי אין סיבה שיהיה מחסור בהם, לא הועילו.
גרוע במיוחד היה מצבם של בני הגילים המאוחרים. אליהם התייחסו כזקנים חסרי כוח, פגיעים גופנית ומנטלית הזקוקים לטובתם ל'הגנה שלטונית מלמעלה' ורבים מהם הפנימו את הדימויים האלה לגבי עצמם.
הדרך הנפוצה ביותר שבה בני אדם מוותרים על אישיותם היא על ידי כך שהם מניחים מלכתחילה שאישיותם כבר מחוקה.
יעבור עוד זמן עד שנדע את המחירים הנפשיים שהם ישלמו על החרדות שפעלו עליהם בקורונה ומה תהיינה ההשפעות של אלה על המשך חייהם.
לכל אורך משבר הקורונה עמדתי בקשר עם רבים מבין חברי 'קהילת עת התבונה' ומעניין לציין שכולם דיווחו על כך שבעקבות מה שלמדו והפנימו מקריאת הספר 'עת התבונה – הגיל החדש בחיי האדם' והשתתפותם בסדנאות היישום שקיימנו, מבחינתם ימי הקורונה היו דווקא ימים של פניה חדשה למודעות האישית שלהם וממנה לצמיחה אישית חדשה.
אין להתפלא על כך.
הקורנה מצאה אותנו, בני תקופת התבונה, בנקודת מוצא מוכנה יותר מזו של רוב בני גילנו להתמודדות אישית עם משבר הקורונה, שכן, במובנים רבים עברנו כבר משבר דומה ויכולנו לו.
היציאה לפנסיה לא הייתה עבורנו פרישה מהחיים הפעילים לחוסר האונים של הזקנה אלא להפיכתו של המשבר להזדמנות לתהליך של התמקדות פנימה ('תהליך האינדיבידואציה') שממנו חזרנו לחיים פעילים ומשמעותיים ממקום גבוה יותר של תודעה.
בעוד שרוב בני גילנו קיבלו עליהם את ההנחיות שבאו מ'למעלה' כ"תורה מסיני", אנחנו חיפשנו, כל אחד לפי דרכו ולפי מצבו, את נתיבי ההתנהלות שלו. לא זלזלנו בהנחיות משרד הבריאות אך העמדנו אותם במבחן התובנות האישיות שלנו.
את הסגר שנכפה עלינו ניצלנו בעיקר כפסק זמן מבורך להכרות חדשה עם עצמנו ועל מנת לדייק יותר את עצמנו, ובכך גם להכין אותנו לתחילתו של סבב צמיחה אישית חדשה כשנצא ממשבר הקורונה.
עתה עם השחרור שלנו מסגר הקורונה אנחנו עומדים בפני אתגר חדש. האם נדע איך להפעיל את התובנות החדשות שלנו עלינו מימי הקורונה על מנת לנווט את חיינו במציאות החדשה שלאחר הקורונה? (או הסבב הראשון שלו?) בצורה קצת אחרת – טובה יותר מזו שלפני משבר הקורונה.
זה לא כל כך פשוט. הנטייה הטבעית היא לחזור למה שהיינו - לתפיסות ולהרגלים הישנים שלנו. לאלה יש כוח משיכה עצום. ההרגלים הישנים שלנו הם 'אזור הנוחות' שלנו וצריך אומץ ונחישות על מנת לצאת מהם למרחבים חדשים.
הבעיה היא לא במה שמטריד את משרד הבריאות. לא שינויי ההרגלים החיצוניים הם הבעיה. לא יהיה לנו קושי להסתגל להרגלים החדשים של המסכה, שמירת מרחק של 2 מטר, או רחיצת הידיים התכופה והג'ל, להם נסתגל די מהר.
בני האדם הם יצורים סתגלניים. מהר מאוד ראינו שחובת היציאה למרחב הציבורי עם מסכות נהפכה גם לאופנה. וכמו כל אופנה גם כאן רואים לא רק את המסכות הסטנדרטיות אלא גם מסכות במגוון צבעים עליזים ואיורים שונים. וכך יקרה גם לכל החידושים האחרים שמשרד הבריאות כופה עלינו בתוכנית היציאה שלו. אליהם ההסתגלות היא קלה.
מה שקשה הרבה יותר, הם אותם שינויים פנימיים שנועדו להוציא אותנו ממשבר הקורונה קצת אחרים, טובים יותר לעצמנו ולאחרים ומוכנים טוב יותר למציאות החדשה והלא ברורה שאליה כולנו נכנסים.
הצעד הראשון במערכה החדשה הזו הוא הכנת 'תכנית יציאה' אישית שתשמש אותנו כבסיס לשינויים שנדרש להם ככל שהמציאות החדשה תלך ותתבהר.
זה הוא האתגר שלנו עתה.
האם תכנית היציאה האישית שלכם מוכנה???