במובנים רבים ביבי צודק כשהוא חוזר ואומר "אנחנו במלחמה". הקורונה מאיימת לתקוף את כולנו ואת כל אחד מאיתנו לחוד. כל יצור כשהוא מותקף, הוא מתוכנת להגיב על מנת להגן על עצמו בהפעלת הרפלקס הישרדותי של 'גירוי – תגובה'.
הרפלקס של 'הגירוי-תגובה' מצוי אצל כל בעלי החיים וגם אצל בני האדם. זהו רפלקס שרידותי שמקורו עוד כשחיינו בטבע והיינו צריכים להגיב במהירות על איומי ה-Fight or Flight, על מנת לקבוע אם לתקוף מיד על מנת לטרוף או לברוח מיד, פן נהפוך לטרף.
במצבים כאלה הגוף מפריש את הורמון האדרנלין הקרוי גם הורמון הסכנה, המוליד בגופנו שינויים המכינים את הגוף לגיוס כל הכוחות לתגובת מצב האיום.
במצבי ה- Fight אנו מגייסים את כל תעצומות הגוף והנפש החבויות בנו על מנת להשיג את האויב, לתקוף אותו ולגבור עליו. במצבי תגובת ה- 'Flight' הפחד הוא המניע אותנו לנוס במהירות.
החשיבת והפעולה של ה'גירוי-תגובה' במצבים אלה, מתרחשים מתחת לסף ההכרה על־פי נוהל קבוע שנמצא במאגר "הזיכרון הפּרוצֶדוּרלי" שלנו ואוטמים אותנו בפני הפעלת הרמות הגבוהות יותר של החשיבה, הרגש והפעולה, הגלומות באישיות שלנו.
אלו הן תגובות טובות מול אויב ממשי וכאשר הן נעשות לזמן קצר, אך הופכות לרעות כאשר אין אויב מוחשי מולנו, הפחד הופך לחרדה והחרדה הזו מתמשכת זמן רב. וכזה הוא מצבנו אל מול אויב הקורונה. כאשר החשיבה שלנו פועלת ב'גירוי –תגובה', היא מצטמצמת ומתמקדת בפחדים ובחרדות, וכל המחשבות העמוקות יותר נדחקות וננעלות בפינה במוח.
החרדות והפחדים המועצמים עלינו מלמעלה לאורך זמן – מראש הממשלה, ממשרד הבריאות, מאמצעי התקשורת - בחדשות והפרשנויות הבלתי פוסקות, מחלחלים בנו והופכים בהדרגה, מבלי דעת, את החרדות שלנו להתמכרות.
כמו לסוגי ההתמכרות המוכרים יותר – התמכרות למתיקות, לאוכל, לעישון או לסמים, גם ההתמכרות לחרדות פעולת עלינו על ידי מנגנון דומה. על מנת להרגיע את החרדות שלנו, אנחנו פותחים שוב ושוב את הטלוויזיה וצופים בחדשות ובפרשנויות הקורונה, על מנת לקבל מידע שיקל עלינו להבין את מצבנו ולדעת כיצד להתנהל, ובכך מעצימים עוד יותר את תלותנו במידע זה. איננו יכולים עוד בלי. במקום שאנחנו נשלוט בתודעה שלנו, התודעה שלנו נשלטת על ידי המידע המאיים. אנחנו נזקקים יותר ויותר להם על מנת לנסות להרגיע את עצמנו. כמו במצבי ההתמכרות האחרים המוכרים לנו, כך גם אנחנו הופכים למשועבדים יותר ויותר למידע המגביר את גירויי התגובה החרדתיים שלנו.
ההתמכרות הזו לא מניחה לנו לחפש את המרווח האישי שלנו בין 'הגירוי –תגובה'. היא הופכת אותנו לנתונים מבלי דעת במעין כלא תודעתי – רגשי, חשיבתי והתנהגותי.
אז מה עושים?
המפתח להשתחררות מהכלא הזה היא בפעולה מודעת לפתיחת מרחב חדש של חשיבה, רגש והתנהגות אישית שיחלץ אותנו מהשעבוד של ה'גירוי – תגובה'.
פתיחת מרחב כזה תוציא אותנו מהחרדות אל המרחב שבו נוכל לגלות מחדש את האישיות שלנו ואת חופש הבחירה שלנו.
הקורונה פוגעת בגופנו אבל היא לא צריכה לפגוע בישות הפנימית שלנו. הסגר מצמצם את המרחב הפיזי שלנו, אך הוא לא צריך לצמצם את מרחב התודעה הפנימי שלנו.
זה לא פשוט, אך אפשרי.
->את האפשרות הזו ועוצמתה גילה לנו כבר לפני שנים הפסיכיאטר, הנוירולוג והפסיכותרפיסט ויקטור פראנקל שמצא עצמו בפני מצבי אימה ממושכים, והרבה יותר נוראיים ומוחשיים של סכנת מוות, במחנה ריכוז, בתנאים הכי קשים ובאימה יומיומית נוראית שניתן להעלות על הדעת, שבהם כל המשאבים של האדם אמורים להתמקד בהישרדות הפיזית והחשיבה והפעולה ב'גירוי-תגובה' ממש מתבקשת כתגובה היחידה ההישרדותית האפשרית.
במציאות כזו הוא גילה את התבונה והעוז האישי להשתחרר מהכלא התפיסתי של 'הגירוי-תגובה' ולפתח תובנות ונתיבים חדשים לתודעה העצמית שלו, שהובילה אותו למציאת משמעות חדשה לחייו – תובנה שאפשרה לו לשרוד את טרזיינשטאט ומחנה ההשמדה אושוויץ, לצאת מחוזק מהם ומייד לאחר המלחמה לכתוב את הספר 'האדם מחפש משמעות' שתורגם לשלל שפות ונמכר ברחבי העולם בלמעלה מתשעה מיליון עותקים כשהוא מביא בו לא רק את סיפורו האישי מהשואה, אלא גם מבשר בו על פריצת דרך בפסיכיאטריה – הלוגותרפיה, שמתמקדת ב"שאיפה למשמעות", מעבר לדוקטרינה של אלפרד אדלר של "שאיפה לכח" או לזו של זיגמונד פרויד על "שאיפה להנאה".
ודומני כי כאן המקום לצטט את המשפט הבא שליקטתי מתוך ספרו באנגלית:
Between stimulus and response there is a space. In that space is our power to choose our response. In our response lies our growth and our freedom.
אם נפתח מרחב חשיבה, רגש ופעולה אישית בין ה'גירוי – תגובה' נוכל להשתחרר מכלא החרדות אל מרחב חדש שבו נוכל באמצעות תבונתנו למצוא את החופש שיאפשר לנו לצאת ממשבר הקורונה לצמיחה ומשמעות חיים אישית חדשה.
זה הוא אולי האתגר החשוב ביותר של 'תבונת עת התבונה שלנו בזמן קורונה'. דווקא השהייה הארוכה בהסגר, יכולה לשמש אותנו עתה כהזדמנות לפתוח מרווח חדש לתבונה האישית שלנו על ידי ניצול הזמן למחשבות מעמיקות יותר על משמעות ותכלית חיינו. יש לנו עתה הרבה זמן.
אין לנו לאן ולמה למהר. אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להתרווח מחשבתית ונפשית ולהפוך את ההסגר להזדמנות גדולה.
אנחנו, בני תקופת התבונה, בדומה למה שהצלחנו להפוך את משבר היציאה לפנסיה לאירוע מכונן שמעצב מחדש את חיינו לאחר סיומה של תקופת הבגרות שלנו על מנת להנות מסבב חדש של חיים פעילים ומעשירים אותנו ואת החברה ולדחות את הזקנה הגריאטרית על לסוף החיים ('עת התבונה – הגיל החדש בחיי האדם'), צריכים עתה להפוך את משבר הקורונה לאירוע מכונן שיעצב את המשך חיינו ויפעל כפי שניסח זאת כל כך יפה דוד גרוסמן "כמו עוגן שאנו משליכים ממעמקי הייאוש אל העתיד, מתחילים למשוך את עצמנו לעברו".