אתם בוודאי מכירים את המשפט השחוק "אם יש לך לימון עשה ממנו לימונדה". הקורונה היא 'הלימון' ואיך לצאת ממנה מחוזקים היא ה"לעשות מה'לימון' של הקורונה לימונדה של החיים".
הקורונה פועלת עלינו לא רק גופנית, אלא גם כמחלה אוטואימונית נפשית. היא מפעילה עלינו את רפלקס ה'גירוי – תגובה' האוטם אותנו בפני הפעלת הרמות הגבוהות של הרגש, החשיבה והפעולה וגורם לנו להתמקד בפחדים, בחרדות ודאגות. כשהרגשות והמחשבות העמוקים והחיוביים נדחקים וננעלים נחלשת מערכת החוסן האישי והתבונתי שלנו לעמוד בפני האי וודאות של הקורונה והחיים בכלל. ממד חשוב של הפעלת תבונת 'עת התבונה' בזמן קורונה, היא ליזום ולייצר לעצמנו את המצבים המאפשרים לנו להיחלץ מכך, להתרווח ולהפעיל את מנגנוני הרגש, החשיבה והיוזמה הטבעית החבויים בנו. באחד הפוסטים הקודמים סיפרתי לכם כיצד אני עשיתי זאת על מנת להפוך את ה"לימון" של הסגר והבידוד שהטילו עלינו בגל הראשון של הקורונה, ל"לימונה" כשיצאתי לטיול התבודדות במדבר - 3 ימים של הליכה ברגל לאורך קטע שביל ישראל 'הר הנגב'...
עתה, בגל השני של הקורונה, כאשר מרשים לנו כבר התכנסויות של עד 20 איש, אך לבני גילנו הפעילות במכון הכושר היא עדיין מסוכנת מדי, הפכתי את ה"לימון" הזה ל"לימונדה", כאשר יחד עם כמה מחברי עודדתי את עדי, מורה היוגה החביב עלינו, לקיים שיעורי יוגה בדק של המרינה של תל אביב, באוויר הפתוח ובשעות הערב של שקיעת השמש, מול הים.
בדמדומי השקיעה של השמש הקיצית, כשאט אט נכבים האורות, לא רק האישונים מתרחבים כדי לקלוט כמה שיותר אור, אלא גם הנפש המקשרת בין העולם החיצוני ובין העולם הפנימי של התחושות, הרגש והחשיבה. זו היא חווית ההתרווחות של מיקוד ב'כאן ובעכשיו' הממלאת אותי באושר ומחזירה לי את טעמם של החיים הטובים. במקום צבעי השחור- אפור של הקורונה היא צובעת את חיי בצבעים חדשים וטריים.
אני יודע שהתיאור הזה נשמע רומנטי ופואטי, אך רגעים כאלה הם שמציתים בנו אופטימיות ואנרגיות חדשות לפעולה.
וכמו שהתרחבות רגעי ה'כאן והעכשיו' של התבודדות בהר הנגב העלו בי בשעתו מוטיבציות חדשות לאופקי פעולה חדשים, כך קרה גם הפעם. ואותם אני רוצה לנתב לתנופה חדשה של הקהילה שלנו – 'קהילת עת התבונה', עליה אבשר לכם בפוסט הבא.
ומה איתכם?
צבי לניר