איך הגמלאים החדשים מגדירים את עצמם?






ביום רביעי האחרון קיים מכון הרצג לחקר ההזדקנות והזקנה באוניברסיטת תל אביב ערב השקה לספר-אלבום התמונות של הצלם נתן כספי – 70 80 90. הספר כולל פסיפס של צילומים וראיונות מרתקים של כ- 35 אנשים, גברים ונשים מכל חלקי הארץ מכל שכבות האוכלוסייה ומכל העדות, כשהם כבר עמוק מעבר לגיל הפרישה.


צילומי הפורטרט האמנותיים שבספר מצליחים לתפוס את זיק חדוות החיים של המצולמים חרף הזדקנות הגוף, כתמי הגיל וצלקות החיים. למרות כל אלה, המרואיינים מתארים את נתיבי החיים החדשים שפילסו לעצמם, כל אחד בדרכו, ואת השיאים החדשים של התפתחות אישית ויכולת התרומה החברתית אליהם הגיעו דווקא לאחר גיל היציאה לגמלאות.


פחות עניינה אותי הצגת הספר מאחר ואני כבר מכיר אותו. ליוויתי ועודדתי את נתן כספי בן ה-79 במסע שלו בהפקת הספר שעשה אותו באותו דחף של יצירה וחיפוש משמעות חדשה לאחר היציאה שלו לגמלאות, המאפיין גם את מרואייניו.

אותי עניינו יותר תגובות ושאלות הקהל שרובו כלל את חוקרי וסגל המכון. מעבר למחמאות והשבחים שכספי קיבל על יצירתו, בלטה גם השאלה-תלונה, מדוע לא הציג את המסכנות שבהזדקנות ומדוע המרואיינים שלו עצמם לא הבליטו בסיפורים האישיים שלהם את הקשיים הרפואיים, הרגשיים והכלכליים שהם חווים בהזדקנות?.


בתשובתו נתן כספי ציין כי הגם שכל המרואיינים, כמו כל אדם בגילם, אינם מתעלמים מקשיי ההזדקנות, לא בכך הם רואים את זהותם אלא במתנת תבונת החיים שנוספה להם וממלאת עתה בעניין חדש את חייהם.

נדמה לי שחשתי אי מנוח בקהל מתשובה זו. קשה היה לחוקרי הזינה, לקבל אותה כמייצגת את הדורות העכשוויים של הגמלאים.


יותר ויותר מבין הפורשים העכשוויים רואים את משמעותה של הפרישה בצורה שונה מאוד מזו של הדורות הקודמים. בני הדורות בעבר תפסו את הפרישה כתחילתה של תקופת הזקנה ולכן גם כזמן של "מנוחה ורגיעה". מחקר שפורסם לאחרונה על הפורשים בארצות הברית הראה כי כששואלים כיום את הפורשים על תפיסתם את חייהם מעתה, רק 27% רואים בה "זמן למנוחה ורגיעה", בעוד שכ- 55% מגדירים אותה כ"פרק חדש בחיים". הפנסיונרים של היום, חרף מחלות הזקנה, הבדידות והדאגות הכספיות רואים בה הזדמנות להמציא את עצמם מחדש כשלב התפתחותי חדש בחייהם המרחיק את הזקנה הגריאטרית לסוף החיים ממש.


ומה אתכם?