מה אתם יודעים על הפלצבו והנוצובו של ההזדקנות שלכם?



את המושג "פלצבו" אנחנו מכירים בהקשר של תרופות. כשבודקים טיפול תרופתי חדש, מבצעים מחקר שבו קבוצה אחת מקבלת את הטיפול התרופתי האמתי, והאחרת מקבלת תרופת דמה. כך לדוגמה במחקרים שבהם בודקים השפעה של תרופות לשיכוך כאב, רואים שגם בקבוצה שקיבלה תרופת דמה יש ירידה משמעותית בעוצמת הכאב. ירידה זו נקראת "אפקט הפלצבו".

מה שיוצר את אפקט הפלצבו הוא לא תרופת הדמה, אלא הציפיה של החולה שהתרופה תרפא אותו והשינויים שהציפייה הזו מחוללת במוחו ובו.


ההכרה בתופעת אפקט הפלצבו חובקת כיום תחומים רבים מעבר לרפואה. עוסקים בה גם בפסיכולוגיה, בפילוסופיה ואף במוסר. מחקרים בתחומים אלה מראים כי לציפיות ולאמונות שלנו יש השפעה גדולה על הממדים האחרים של אישיותנו - כיצד אנחנו מתפקדים, כיצד אנחנו חושבים, כיצד אנחנו מרגישים וכיצד אנחנו מתייחסים לעצמנו ולסביבתנו.



להכוונה הפלצבית המודעת העצמית שלנו על הזדקנותנו יש תפקיד חיובי חשוב ביותר שיקבע כיצד נזדקן - מה תהיה איכות חיינו בהזדקנותנו ומה תהיה מעתה תוחלת חיינו. היא מעודדת אותנו לקחת את האחריות לעצמנו ולגייס את כל מערכות האישיות והאנרגיות שלנו על מנת להתמודד ולשנות את מצבנו לטובה.


פחות מוכרת לנו תופעת "אפקט הנוצובו" (nocebo effect).. אפקט הנוצובו הוא הצד ההפוך של אפקט הפלצבו. בעוד שאת הפלצבו ניתן לתאר כאפקט הציפייה החיובית, את הנוצובו ניתן לתאר כאפקט הציפייה השלילית.


בניגוד לאפקט האופטימי של הפלצבו שמעודד את האדם לקחת את האחריות לעצמו ולגייס את כל המערכת האישיותית והאנרגיות שלו להתמודד ולהיטיב את מצבו, אפקט הנוצובו משפיע על האדם להיות פסימי לגבי מצבו, פחות מאמין ומפעיל את כוחותיו על מנת להתגבר על הבעיות והקשיים שהוא ניצב בפניהם ויותר תלותי באחרים.


המחקרים מראים כי לתפיסות שליליות כאלה של האדם בהזדקנותו יש השלכות שליליות מרחיקות לכת על רווחתו ועל בריאותו. במחקרים משווים בין אנשים עם תפיסות חיוביות של ההזדקנות לבין אנשים עם תפיסות שליליות, נמצא כי אלה האחרונים נוטים יותר לסבול ממחלות זקנה והם אף חיים 7.5 שנים פחות, בממוצע.


ברירת המחדל הפועלת עלינו בהזדקנות היא הנוצובו. הסיבות לכך הן אישיות וחברתיות.


כשאנו מגיעים לגילאים המתקדמים של חיינו אנחנו לא יכולים עוד להתעלם מהתסמינים של ההזדקנות הביולוגית שלנו (השער מדלדל וקמטי הפנים שלנו מעמיקים, הראייה, השמיעה והזיכרון שלנו נחלשים וכך גם גופנו.). ולמרות שהמחקרים העכשוויים מגלים כי דווקא בגילאים המאוחרים של חיינו המוח יודע לארגן את עצמו מחדש ולאפשר התפתחותן של יכולות אישיותיות חדשות של תבונה ומסוגלות שמאפשרות לנו לחוות תקופת חיים חדשה של צמיחה אישית חרף החלשות הגוף, רובנו איננו מפעילים אותם על מנת להתנגד לברירת המחדל של תפיסת עצמנו כזקנים הנמצאים בדעיכה ואמורים להתנהל בהתאם.


אך הסיבה העיקרית לכך היא שמשעה שאנחנו מגיעים לגיל היציאה לפנסיה החברה מפעילה עלינו מערכת מאוד משכנעת ומקיפה של שפה, כלים, נוהגים ופתרונות זקנה שעימם באה גם הנוחות של תלות ההולכת וגוברת של האדם במערכות התמיכה החיצוניות לו ומפעילה עלינו את האפקט הנוצובי שגורם לכך שהנכונות העצמית שלנו להפעיל את אותן יכולות, תובנות ואנרגיות הגלומות בנו, שיכלו היו להפוך את ההזדקנות שלנו מתקופה של דעיכה לתקופה חדשה של צמיחה אישית, אינן מופעלות.


כיצד ניתן להיחלץ מהתפיסה הנוצובית של הזקנה ולהמיר אותה בתפיסה פלצובית חדשה הוא הנושא המרכזי שאני עוסק בו בספרי 'עת התבונה – הגיל החדש בחיי האדם' וממשיך לקדם אותו באתר 'עת התבונה' שאתם מוזמנים להירשם לרשימת הדיוור שלו.