ד"ר צבי לניר - עת התבונה

הפרקסיס של תקופת החיים החדשה בחיי האדם ומה שטמון בה

"תבונת עת התבונה בזמן קורונה - אל תמיתו אותנו ה"זקנים



הכללות קבוצתיות הן מאוד נוחות לבירוקרטיות. הן מפשטת להן את המורכבות של החיים לממדים פשוטים הניתנים לשליטה מלמעלה. אך הן לא מוסרית, וגם לא אפקטיביות.





כל הכללה קבוצתית שמקטלגת בני אדם על פי דימויים קבוצתיים מכלילים ומתעלמת מההיבטים הייחודיים שלהם, היא לא מוסרית, לא אפקטיבית ובזבזנית. מאחר ובמקום לרכז את המשאבים ולמקד אותם באותם יחידים או משפחות הנזקקות לכך, הם מפזרים ומבזבזים אותם על אוכלוסייה נרחבת ולכן גם לא משיגים את האימפקט במקומות שבהם הם נדרשים.

וזה מה שמאפיין את הגישה של משרד הבריאות באסטרטגיה שהוא מפעיל וכופה על כולנו בהתמודדות עם הקורונה. רק עתה בהדרגה מתחילה לחדור ההכרה שיש לאסוף מידע שיאפשר למקד את המשאבים הלאומיים במקומות ובקהלים הספציפיים שבהם הם נדרשים. אחד התחומים המוזנחים ביותר עד כה בהתייחסות הזו מ"למעלה", הוא אל מה שנתפס כ -"הזקנים". ההסתמכות של מערכת הבריאות על הגיל הכרונולוגי בקטלוג של כל מי שהוא מעל גיל היציאה לפנסיה כזקן, ועל כן גם כב'קבוצת הסיכון', היא מוטעית, גילנית (גילנות– הפליית כל מי שנתפסים כזקנים), בזבזנית ולא אפקטיבית.

תשומת הלב הציבורית שהופנתה לאחרונה לאותם זקנים גריאטריים בבתי האבות אחרי שבתי האבות הפכו למדגרות קורונה וכשליש מכל מתי הקורונה הגיעו מהם, עשויה להטעות כאשר מסיקים ממנה מסקנות מכלילות לגבי כל אוכלוסיית ה"זקנים". מספר בני ה- 65 ומעלה בבתי האבות הם רק כ-% 2.4 מאוכלוסייה זו.


ככל הידוע, אין מחקרים לגבי הרוב המכריע של ה"זקנים" הגרים בבתיהם ומתפקדים בצורה עצמאית, המצביעים על כך שהם ב'קבוצת סיכון' גבוהה יותר משמעותית מצעירים מהם, עם אותם מחלות רקע. בגילים המתקדמים קיימת שונות רבה בין בני האדם. המשתנים האישיותיים הם הרבה יותר משמעותיים לגבי מצבו של האדם מ-'הגיל הכרונולוגי' שלו.

זה כלל לא נדיר למצוא בני 60, 70 ואף 80 שיש להם חוסן אישי וגופני של עמידות בפני מחלות, יותר מבני 50. אדם בגיל שלושים שהריאות שלו במצב של קריסה עשוי למצוא עצמו בסיכון גבוה לחלות ולמות מקורונה הרבה יותר מבן שבעים שהוא במצב נפשי ובריאותי טוב.

ההתעלמות מכל אלה יכולה להביא בקרוב לאסון.

בימים אלה פועלים במשרדי הממשלה ובמל"ל צוותי חשיבה לגיבוש 'אסטרטגית היציאה' שאמורה להתחיל להיות מופעלת מתי שהוא לאחר הפסח ושנועדה לשחרר בהדרגה ובצורה מבוקרת מהבידוד על מנת להחזיר את המשק לפעולה, בתהליך הדרגתי שעשוי להמשך חודשים ארוכים ושאיש אינו יכול לצפות עדיין מתי הוא יושלם.

בשלב זה, נראה שאסטרטגית יציאה זו תפסח על אוכלוסיית ה"זקנים". אותם מתכוונים להמשיך ולהחזיק בהסגר הבידוד עוד זמן רב בטענה שמבחינתם ההסגר הוא הכרח "מציל חיים". הם אמורים להיות האחרונים לצאת מתוך הבידוד.

עד מתי? ומה הם המחירים?. את זה לא אומרים לנו, וספק אם הם נתנו דעתם על כך. לגבי רוב אוכלוסיית "הזקנים", נזקי הסגר ארוך כזה עשויים להיות הרבה יותר חמורים מאשר תועלתם. ניתן להעריך שהם יהיו יותר הורגים, מאשר מצילי חיים.

המערכת החיסונית שלהם תדרדר ולא תוכל לעמוד מול מערך המחלות הכרוניות, הגלויות והסמויות שמכננות בכל אחד מאיתנו בגילים אלה. וגם אם הם לא יידבקו בקורונה, ההידרדרות הבלתי נמנעת של המערכת החיסונית תחמיר את מצב המחלות הכרוניות ומקרי המוות מהמחלות הכרוניות שלהם יעלו בצורה ניכרת. (על נזקי סגר מתמשך על המערכת החיסונית עמדתי כבר בהרחבה בפוסט הקודם).

בתעודת הפטירה שלהם לא יהיה כתוב שהם מתו בגלל הסגר ואבטלה, אבל זה הוא הגורם. רבים מביניהם לא יוכלו לשאת את הבידוד והבדידות. רצון המשך החיים שלהם ייחלש ויגדל מספר המתאבדים מביניהם - התאבדויות אקטיביות והתאבדויות פאסיביות.

יתרבו גם כאלה, שלא יהיו מוכנים להשלים עוד עם המשך ההסגר, יתמרדו, יפרו את איסור היציאה מהבית ויזכו לקנסות ולגינוי חברתי כ"מרעילי הבארות".

גם מהבחינה הכלכלית, גישה זו לא מוצדקת. שכן חלק לא מבוטל מבין האנשים האלו, המשיך לעבוד גם לאחר

גיל היציאה לפנסיה והוא יכול ורוצה לחזור לעבודה ולתרום את חלקו במסגרת התאוששות הכלכלה. להיות שותפים ולא נדחים. זה חשוב ביותר לחוסן, למשמעות וחדוות החיים האישית שלהם.

אז מה ניתן וצריך לעשות?

על מנת שלא לגלות גם בנושא זה שהתעוררנו מאוחר מדי, יש לעצב כבר עתה 'אסטרטגית יציאה' דיפרנציאלית מיוחדת לאוכלוסייה זו בגישה המכירה בשונות הגדולה המתקיימת בין בני האדם בגילים אלה - גישה שתתבסס על עקרון הבידול וההבחנה .

איך עושים זאת?

יש צורך באימוץ מערכת בדיקות חדשה שתיתן לנו את המידע הנחוץ על 'הגיל התפקודי'. של כל המקוטלגים כיום כ"זקנים" ולהכין מערך יציאה על פי גילו התפקודי של הנבדק.

כיום קיימים כבר הידע והכלים המאפשרים למדוד את 'הגיל התפקודי' של האדם. 'הגיל התפקודי' הוא שקלול כולל של מצבו הגופני, השכלי, הרגשי והחברתי של הנבדק, המאפשר להעריך את

ההסתברות האישית שלו להיות ב'קבוצת סיכון' ואת תוחלת החיים הצפויה לו.

ניבוי הסיכון לתמותה שניתן להשיג במדידות כאלה, הוא ברמת דיוק גבוהה יותר מאשר ההערכות המתבססות על ממדים דוגמת השמנת יתר, כולסטרול גבוה, לחץ דם גבוה או עישון.

הבדיקה תאפשר לדעת את מי ניתן לשחרר מההסגר ואת מי, לטובתם, צריך להמשיך לשמור בבידוד המדידה הזו גם תאפשר להציע לנבדק תכנית פעולה אישית לשמירה ואף שיפור בריאותו הנפשית והגופנית המתאימה למצבו. וכאשר מספקים לאדם תכנית פעולה אישית כזו, זה הופך לתמריץ מעודד חשוב לקיום גישה פעילה ואופטימית שומרת חיים גם לגבי אלו שהבדיקה תראה כי נגזר עליהם להמשיך להיות בסגר הבידוד.


פוסט זה הוכן ביוזמת ובהשתתפות פרופ' יצחק בריק, יושב ראש האגודה הישראלית לגרונטולוגיה.

Featured Posts
Recent Posts
Search By Tags
No tags yet.
Follow Us

הרשמו כאן לרשימת הדיוור של עת התבונה

  • Facebook Classic