הקורונה הייתה זעזוע תודעתי לא פחות מאשר מחלה נגיפית. היא הפסיקה באבחה אחת את שגרת החיים הפעילים שלנו והכניסה אותנו לסגר.
זה היה לא היה רק סגר פיזי. הוא היה גם סגר חרדתי שמרדים את מנגנוני החשיבה הפעילה והיזמית הטבעית שבבני האדם.
החרדות גרמו לעלייתם של דפוסי התנהגות עדריים. כמו עדר מבוהל, הציבור התנפל על המרכולים ורוקן אותם מנייר הטואלט ומהביצים. כל האמירות כי אין סיבה שיהיה מחסור בהם, לא הועילו.
גרוע במיוחד היה מצבם של בני הגילים המאוחרים. אליהם התייחסו כזקנים חסרי כוח, פגיעים גופנית ומנטלית הזקוקים לטובתם ל'הגנה שלטונית מלמעלה' ורבים מהם הפנימו את הדימויים האלה לגבי עצמם.
הדרך הנפוצה ביותר שבה בני אדם מוותרים על אישיותם היא על ידי כך שהם מניחים מלכתחילה שאישיותם כבר מחוקה.
יעבור עוד זמן עד שנדע את המחירים הנפשיים שהם ישלמו על החרדות שפעלו עליהם בקורונה ומה תהיינה ההשפעות של אלה על המשך חייהם.
לכל אורך משבר הקורונה עמדתי בקשר עם רבים מבין חברי 'קהילת עת התבונה' ומעניין לציין שכולם דיווחו על כך שבעקבות מה שלמדו והפנימו מקריאת הספר 'עת התבונה – הגיל החדש בחיי האדם' והשתתפותם בסדנאות היישום שקיימנו, מבחינתם ימי הקורונה היו דווקא ימים של פניה חדשה למודעות האישית שלהם וממנה לצמיחה אישית חדשה.
אין להתפלא על כך.
הקורנה מצאה אותנו, בני תקופת התבונה, בנקודת מוצא מוכנה יותר מזו של רוב בני גילנו להתמודדות אישית עם משבר הקורונה, שכן, במובנים רבים עברנו כבר משבר דומה ויכולנו לו.
היציאה לפנסיה לא הייתה עבורנו פרישה מהחיים הפעילים לחוסר האונים של הזקנה אלא להפיכתו של המשבר להזדמנות לתהליך של התמקדות פנימה ('תהליך האינדיבידואציה') שממנו חזרנו לחיים פעילים ומשמעותיים ממקום גבוה יותר של תודעה.