בלהיטות הגדולה של משרד הבריאות להכניס אותנו לסגר הם שכחו, או לא רצו, ליידע אותנו על ההשלכות הבריאותיות השליליות של הסגר.
הם קבעו שכל אדם מגיל 60 הוא ב'קבוצת הסיכון' ועל כן חשוב שיכנס לסגר. מבחינתם הסגר הוא מציל החיים שלנו.
זו היא הגדרה גורפת שאינה מתחשבת במה שכולנו כבר יודעים – מה שקובע את בריאותו של אדם ויכולתו לעמוד גם מול מגפת הקורונה, בגילים המתקדמים, הוא לא 'הגיל הכרונולוגי', אלא בעיקר 'הגיל התפקודי'. הנחיות משרד הבריאות מוצדקות מאוד לגבי מי שמצוי כבר בתקופת התלות הגריאטרית של חייו, אך הם פחות מוצדקים לגבי אותם בני השישים, השבעים ואף השמונים, שחווים את תקופת התבונה, ואין להם מחלות רקע חמורות.
לגביהם, כלומר לגבינו, נזקי הסגר עשויים להיות חמורים יותר מאשר תועלתם. ההסגר הממושך דווקא עשוי להתברר כמה שמחליש את היכולת שלנו לעמוד מול הקורונה. יש לכך 3 סיבות עיקריות:
1.שהיה ארוכה בבידוד כשאנו חסרי מעש וחשופים לבליץ התקשורתי של הקורונה, הופכת את החרדות בהם אנחנו נתונים לממושכות ומעוצמות יותר, ולכך יש השפעות שליליות על המערכת החיסונית שלנו.
היא גורמת לפגיעה ביכולת התפקוד של המערכת החיסונית שלנו בשני אופנים, לכאורה הפוכים: מחד, היא מחלישה את המערכת החיסונית ובכך הופכת אותנו לפגיעים יותר לזיהומים, מאידך, לחלופין, היא יכולה לפעול יתר על המידה על מנת להתמודד עם הזיהומים. מה שאולי יסייע להגן עלינו מפני הקורונה, אך תגובת היתר של המערכת החיסונית עלולה לגרום להחמרה והתקפים בקרב אלה מתוכנו עם מחלות אוטואימוניות (בהן המערכת החיסונית תוקפת את הגוף עצמו) כמו טרשת נפוצה, מחלות מעי דלקתיות, דלקת ומפרקים שגרונית. התופעה הזו הקרויה 'סערת ציטוקינים', יכולה ליצור נזק משמעותי לרקמות הגוף ולאיברים,ונוזלים ותאי מערכת החיסון עלולים להצטבר ולחסום את דרכי הנשימה.
2. על מנת למלא את הזמן הריק והשעמום שנכפה עלינו בסגר הביתי, הנטייה הטבעית שלנו היא להתרווח בכורסת הטלוויזיה או לשבת שעות ארוכות מול המחשב. אם תספרו את מספר שעות "הישבנות" שלכם בבידוד, תגלו שהם עולים בצורה ניכרת ומגיעים לשבע, לשמונה, תשע, ואפילו עשר שעות ישיבה ביום. כאשר אנחנו יושבים לפרקי זמן ממושכים, הגוף מתחיל לצמצם פעילות מהרמה המטבולית ועד לפעילויות מורכבות יותר. כאשר לא מזיזים את השרירים שמיועדים לתנועה, זרימת הדם יורדת, חילוף החומרים נחלש והאנזימים שאחראים לפירוק השומנים לא מופעלים וכל זה מעלה את הסוכרים והשומנים שבדם. וככל שזורם פחות דם, כך פחות הורמונים שקשורים להרגשה טובה מגיעים למוח. מה שאומר שגם רמת הדיכאונות עולה ויכולת ההתמודדות שלנו בפני מצבי החרדה יורדת. "הישבנות" הזו גם גורמת לכך שאנחנו נוטים לאכול הרבה יותר ואף להגזים בשתיית אלכוהול, ואלה מגבירים עוד יותר את הרגשת כבדות והתשישות שמחלישה את המוטיבציה שלנו לפעולה.
3. גם הבידוד החברתי שנכפה עלינו, מחליש את המערכת החיסונית שלנו. במחקרים רבים נמצא כי אנשים בגילים המתקדמים המדווחים על בדידות, נמצאו כסובלים מבעיות בלחץ הדם ודלקתיות מוגברת המחלישים את המערכת החיסונית.
בנוסף, הם נמצאים גם בסיכון כפול לפתח דמנציה לעומת אנשים שמדווחים על פעילות חברתית המצליחים לשמור על ערנות מוחית וגופנית טובה יותר גם נוכח מצבי חרדות מתמשכים. שכן, האינטראקציות החברתיות מעוררות את הפלסטיות המוחית שלנו ומרחיבות את מרחבי ההתעניינות שלנו שנוטים להצטמצם בעת חרדה. יש חוקרים הטוענים כי הסיכון לחלות ואף למות מוקדם יותר מבדידות גבוה יותר מרוב גורמי הסיכון האחרים. בעוד זיהום אוויר מגביר את הסיכון למות מוקדם יותר ב-5%, השמנת יתר ב-20%, וצריכת אלכוהול מופרזת ב-30%, הבדידות מקדמת מוות בשיעור בלתי ייאמן של 45%.
כל שלושת הגורמים שמניתי כמעלים את סכנות הבידוד משפיעים זה על זה ויוצרים מעגל התדרדרות שמחזק את עצמו. וככל שהסגר יימשך (בשלב זה, אומרים שיימשך לפחות עד אחרי הפסח), כך השפעתם המסוכנת עלינו תגבר.
על כן חשוב שתחשבו, כל אחד אישית, איך להתגונן בפני ההשפעות השליליות של הבידוד. כיצד תוכלו למנוע שנגיף הקורונה, גם אם עד כה לא נתקפתם בו, לא יתקוף אותכם עתה בבידוד.
זו היא הזדמנות ליישום אישי של הפעלת תבונת 'עת התבונה'. תוכלו לעשות זאת על ידי כך שתעצבו לעצמכם תוכנית פעולה אישית ותפעלו על פיה, שמטרתה לחזק בצורה מודעת ואקטיבית את המערכת החיסונית ואת החיוניות והפרודוקטיביות שלכם.
עצם הכנת תוכנית פעולה אישית כזו לתקופת הבידוד והיישום שלה היא תהליך מטלטל של למידת לקחים אישיים, שיתנו לכם עיסוק ומשמעות חדשה.
תוכנית הפעולה הזו צרי