קהילת עת התבונה היא לא רק קהילה המתעניינת בעצמה. יש לה גם אחריות ציבורית לעורר שיח ציבורי המזהה את הפגמים בהתייחסות הממשלתית "מלמעלה" אלינו. בני הגילים המתקדמים, מתוך גישה פטרונית המניחה שרק היא יודעת מה טוב לנו.
היא כלל לא מתחשבת בתבונה שלנו ובמה שאנחנו לומדים ומרגישים מתוך הניסיון שלנו בפרקטיקת החיים שלנו בזמן הקורונה.
משרד הבריאות מנסה לשכנע אותנו כי הוא עושה את כל מה שנדרש על מנת להתמודד עם הקורונה. אבל הוא שכח את תבונת האדם היוזם וחלקו בבלימת המגפה.
הם משווים את הקורונה למלחמה. אך כל מי שמכיר את תבונת ניהול המלחמות יודע כי במלחמה כושר שיפוט ותבונת הפעולה שבאה מלמטה, הוא מרכיב מכריע הן בשרידות החיילים בשדה הקרב והן בניצחון במלחמה.
התבשרנו כי ב'אסטרטגית היציאה' המתחילה בימים אלה שנועדה לשחרר בהדרגה מהבידוד על מנת להחזיר את המשק לפעולה בתהליך שעשוי להמשך חודשים ארוכים, אינה כוללת את ה"זקנים" (מגיל 67 ). אותנו הם מתכוונים להמשיך ולהחזיק בהסגר הבידוד עד סוף התהליך, בטענה שמבחינתנו ההסגר הוא הכרח "מציל חיים".
כפי שהסברתי בפוסטים האחרונים, לגבי רוב אוכלוסיית "הזקנים", נזקי סגר ארוך כזה עשויים להיות הרבה יותר חמורים מאשר תועלתם. ניתן להעריך שהם יהיו יותר הורגים, מאשר מצילי חיים. הגישה הזו מזלזלת בתבונתנו ובזכותנו להחליט לגבי גורלנו בהנחה שאנחנו "הזקנים" לא רק "חלשלושים" אלא גם רפי שכל וחדלי אישים.
מה שהקפיץ אותי הייתה שיחה שקיימתי בימים אלה עם פרופסור מכובד שמילא תפקידים בכירים במשרד הבריאות, וגם כיום, לאחר שכבר יצא לגמלאות, הוא מייעץ למשרד הבריאות. כשהעליתי בפניו את הטיעון כי אין כל הצדקה להתייחס לרובנו ככאלה ויש לתת לכל אחד מאתנו את החופש להחליט לגבי עצמו, התגובה שלו הייתה "אז למה שלא ניתן גם לילדים קטנים את החופש להחליט לגבי חייהם?".
בכירי משרד הבריאות מצדיקים את המדיניות שלהם לגבי האוכלוסייה שלאחר גיל הפנסיה בצדקנות של דאגה לנו - "הסבים והסבתות היקרים לנו" וברצונם לשמור על בריאותנו וחיינו, אך הסיבה האמיתית היא רצונם להמשיך ולקיים את האסטרטגיה שלהם, של 'יישור העקומה' – מניעת מצב בו יחסרו מכונות הנשמה לטיפול במספר רב של חולי קורונה שבמצב קשה.
הנחת היסוד שלהם היא שהקורונה פוגעת בעיקר בקשישים וכיוון שרבים מהם יזדקקו למכונת הנשמה, הוצאתם מהסגר תסכן את מדיניות 'יישור העקומה'.
הם משעינים את הגיונם בכך שיותר משליש מכל המונשמים והמתים נדבקו בבתי האבות והגיעו לבתי החולים עם מחלות רקע במצב מתקדם.
אולם מספר בני ה- 67 ומעלה שבבתי האבות אינו עולה על כ- % 2.7 מכלל אוכלוסיית ה"זקנים". רובנו ממשי