מצבנו עתה בהתמודדות עם הקורונה הוא כמי שמופעלים על ידי מַרְיוֹנֶטָה - כאילו היינו בובות המופעלת מלמעלה על-ידי מי שהם ורק הם, בעלי הידע והסמכות. הממשלה, משרד הבריאות והמומחים מטעם הטלוויזיה שממלאת אותנו בהם עד זרע, מורים לנו בנחרצות כיצד עלינו לנהוג. מה מותר ומה אסור. מה נכון ומה לא, כאילו היינו בובות המופעלות על ידי גורם על המושך בחוטים ומניע אותנו לפי הגיונו.
סמכות העל הזו מעבירה לנו לא רק הנחיות חד משמעיות של עשה ואל תעשה. היא מזריקה לנו ללא הרף חרדות בעוצמה הולכת וגוברת. חרדות המשתקות כל חשיבה ויזומה אישית.
היא מתייחסת לכל מי שהוא מגיל 60 ומעלה, כמי שאוטומטית שייך ל"קבוצת הסיכון". זאת מבלי להתחשב בשונות הגדולה הקיימת בין בני האדם בגילים המתקדמים, כאשר הם יכולים להיות בני אותו 'גיל כרונולוגי' אך שונים מאוד ב'גיל התפקודי' שלהם, ו'הגיל התפקודי' ולא 'הגיל הכרונולוגי' הוא שקובע אם אנחנו ב"קבוצת הסיכון".
זו היא הימשכותה של ההתייחסות הממסדית המוכרת, אך המופרכת, אל כל אדם שהגיע לגיל היציאה לפנסיה כמי שמתחיל בכך את תקופת הזקנה של חייו (ועל כך כתבתי כבר בהזדמנויות שונות), עכשיו מתייחסים לכל מי שהגיע לגילים אלה כנמצא בקבוצת הסיכון, שכן לתפיסתם הוא כבר זקן וככזה יש להתייחס אליו כמי שהוא בבריאות ירודה ואיבד במידה רבה את יכולת השיפוט והתפקוד העצמאית. אין לו כבר רצון ויכולת לקיים יוזמות חדשות משל עצמו, על כן נגזר עליו שיקבל עליו את ההשגחה ויקיים את ההוראות שהוא מקבל מלמעלה. הוא משתייך לקבוצת גיל שיש לה פחות כושר שיפוט וחופש החלטה מכל קבוצות האוכלוסייה האחרות.
זה אולי מתאים לאלו שנמצאים כבר בתקופת הזקנה הגריאטרית של חייהם, ובמצב בריאותי ירוד מאוד, אך בהחלט לא לכל מי שהוא מעל גיל 60 או 65, עדיין במצב בריאותי טוב, וחווה את'תקופת התבונה' של חייו.
שכן, דווקא בתקופת התבונה עולים בנו כישורים חשיבתיים ומנטליים שמשבחים את כושר השיפוט וההחלטה האישית שלנו במצבים סבוכים של אי ודאות.
פרדיגמת העל השלטונית אינה מכירה בשונות האינדיבידואלית והמקומית וביכולתם של בני אנוש למצוא פתרונות אישיים ומקומיים משלהם שהם במקרים רבים יעילים יותר מאלה שמונחתים מ"למעלה".