פעם, לפני הרבה שנים, כשהייתי עדיין תלמיד בבית הספר העממי ועדיין לא ידעו מה היא דיסלקציה, המורה והילדים התייחסו לכל מי שלא הצליח לכתוב אפילו משפט אחד ללא שגיאות כתיב כאל מפגר שהרי רק מפגר בשכלו לא מסוגל להשלים אפילו משפט אחד ללא שגיאות כתיב. אתם מתארים לעצמכם את הסבל שחוו הילדים הדיסלקטים באותם שנים. אני הייתי אחד מהם והסבל הזה עדיין צרוב בי.
אך מה שחמור מזה היה שרובם קיבלו את הדעה החברתית עליהם, הם התחילו להאמין שמשהו אכן לא בסדר אצלם ובהדרגה התחילו גם להתנהג בהתאם לציפיות מהם. וזה קבע במידה רבה גם את תדמיתם לגבי עצמם בכל מהלך חייהם.
לשנים למדתי כי דווקא אותם מעטים שגילו נכונות ויכולת להתעמר במה שהחברה אמרה עליהם, הם היו גם אלה שהצליחו לעקוף את הקשיים ולהפוך את מה שכינה ידיד שלי, חוקר דיסלקציה – 'מנכות למתנת אל' של יצירתיות ויזמות יוצאת דופן. כולנו מכירים אנשים כאלה (את סטף ורטהיימר בוודאי כולכם מכירים). גם אני, עם כל הצניעות הראויה, הצלחתי לחמוק מהסטיגמה שהמורים הטילו עלי בבית הספר העממי והפכתי את הדיסלקציה שלי מנכות למתנת אל.
אני מביא לכם את הסיפור הזה והלקח שניתן ללמוד ממנו כי, עם כל ההבחנות הראויות, זה הוא גם מצבם של מי שכשהם יוצאים לגמלאות מסבירים להם ומאותתים להם בדרכים שונות, חלקן גלויות ורובן סמויות שמעתה כל מה שהם יכולים לצפות לו לגבי עצמם הוא דעיכה איטית של תהליכי הזקנה. רבים מאתנו מקבלים את המוסכמה החברתית הזו והיא הופכת אצלנו בסופו של דבר לנבואה המגשימה את עצמה.
היזהרו ממוסכמות חברתיות. החברה תמיד מפגרת מאחור אחרי מה שאנו כבר מרגישים מתוך התנסותנו האישית. זה ייקח עוד שנים עד שהחברה תלמד לדעת ותכיר בכך שהשינוי החשוב שהתרחש בחיינו עם העלייה המדהימה בתוחלת החיים זו לא תוספת כמותית של שנות חיים. עיקר השינוי המתרחש הוא איכותי – נוספת לנו תקופת חיים חדשה שמזמנת לנו אופציה של פריחה מחודשת עוד שנים רבות לפני שנגיע לזקנה. אל תקבלו את ה"שלישי בשלייקס" שמציעים לכם לקבל בהנחת פנסיונרים. זו מלכודת תפיסתית. התמרדו בה. הפכו את מה שמציעים לכם כתקופה של זקנה להזדמנות לסבב חיים חדש של של צמיחה אישית חדשה.
זה תלוי רק בכם.