במשך שנים רבות חוקרי הזקנה נהגו לתאר את חיי האדם כסוג של עליה וירידה בסולם בעל שתי רגלים. בילדות אנחנו רוכשים יכולות קוגניטיביות, מנטליות ותפקודיות שהולכות ומשתפרות ככל שאנחנו עולים בסולם הגיל והחל מגיל מסוים אנחנו עוברים לרגל השנייה של הסולם ומתחילים לרדת בו. היכולות הקוגניטיביות, המנטליות והתפקודיות שלנו הולכות ונחלשות. היציאה לפנסיה נתפסת כמסמנת את נקודת המעבר מהסולם העולה לסולם היורד.
גם העלייה הדרמטית בתוחלת החיים לא נתפסה כמערערת תפיסה זו. היא פורשה רק כמשטחת את הרגל השמאלית של הסולם - מאריכה את שנות ההזדקנות שלנו.
פרדיגמת הסולם השתרשה לא רק אצל חוקרי הזקנה. כולנו התרגלנו לקבל אותה כאמת שיש להשלים עמה. האומנם?
בשנים האחרונות בעקבות האפשרויות החדשות שנפתחו בפני המחקר הנירולוגי חוקרי המוח, באמצעות סריקת המתרחש במוחנו באמצעות מכשירי ה- FMRI, מגלים תמונה אחרת. אמנם בגילאים המתקדמים יש ירידה בפונקציות מסוימות שעליהן נשענו בהיותנו צעירים אך עולות בנו פונקציות קוגניטיביות אחרות.
כשאנחנו מגיעים לגילאים המתקדמים של חיינו אנחנו מודעים ומודאגים מהירידה בזיכרון לשמות ולמספרים, מירידה בזיכרון לטווח קצר (איפה הנחתי את המשקפים?), מהירידה בקואורדינציה התפיסתית-מוטורית שלנו שיכולה לגרום לאיבוד שווי המשקל ולנפילות ומהירידה בראיה ובשמיעה. אנחנו מודאגים מכל אלה למרות שמסתבר כי הירידה בכישורים אלה היא בדרך כלל קטנה ממה שחשבו המומחים עד לאחרונה ושבגלל התפתחותה של הטכנולוגיות החדשות מתאפשר לנו עתה לחפות ולפצות על הירידה בכישורים אלה.
אולם מה שנחשף עתה הוא שלהבחין ממקרים חמורים של אלצהיימר ודמנציה, אין דעיכה ביכולת החשיבה והשיקולים שאנחנו יכולים להפעיל בגילאים המתקדמים ושדווקא בגילאים אלה מתגברים בנו כישורים המשנים את החשיבה והרגש שלנו על עצמנו ועל החיים ואלה מאפשרים לנו התמודדות חדשה ויצירתית יותר במציאות החיים החדשה.
למי שרוצה להעמיק בכך אני ממליץ על ספרה של ברברה שטראוך 'החיים הסודיים של המוח המבוגר' שבו היא מתארת את הכישורים המתפתחים במוחנו בגילאים המתקדמים.