בית המשפט העליון, באחור אופייני לו, דחה לפני כשבועיים את העתירה שהוגשה לו לפני כשלוש וחצי שנים על ידי הפרופסורים אסא כשר, משה גביש, רות בן ישראל ומרדכי שגב לביטול סעיף 4 לחוק גיל הפרישה הקובע כי "הגיל שבהגיעו אליו ניתן לחייב עובד לפרוש מעבודתו בשל גילו, הוא גיל 67 לגבר ולאישה". העותרים קראו לתקן את החוק כך שהפרישה בגיל 67 תינתן לבחירת העובד, זכות הקיימת כבר בחוק בארה"ב, בריטניה אוסטרליה ועוד.
בפסק הדין הפתלתל למדי נדחתה העתירה משני נימוקים עיקריים. הראשון, משפטי - סעיף 4 לחוק גיל הפרישה "צולח את המבחנים החוקתיים", והשני, שעיצוב הסדרי פרישה לגמלאות הוא נושא שיש לבחון אותו בהקשרים מערכתיים, או "רב קודוקדיים" רחבים ובכך "לא ייטה בית המשפט להתערב".
ובעניין זה קבע בית המשפט כי הנושא צריך "להיבחן בזירה הציבורית ובגדרה של הרשות המבצעת", וכי, כפי שציין כבוד השופט הנדל, "כל אלה מחייבים כעת בחינה מחודשת ומעמיקה של המחוקק... ראוי לנו, כחברה, להתמודד עם הסוגיה כדבעי ולהידרש לה בצורה המיטבית והמתבקשת".
בעוד שהנימוק הראשון צריך לעניין משפטנים, הנימוק השני נוגע לכולנו. ובכך בית המשפט העליון צדק.
כפי שכבר כתבתי בהרחבה בפוסטים ומאמרים קודמים, העלייה בתוחלת החיים והיווצרותה של תקופת החיים החדשה בחיי האדם היא המהפכה המשמעותית ביותר בחיינו, אך גם העלומה ביותר. הדיון בה, כמו בכל מהפכה חברתית, צריך להתנהל תחילה בייננו - הפנסיונרים החדשים בני דור הבייבי בומרס שחיים עתה את המהפכה הזו וחווים כל יום את הריק התפיסתי, החברתי, הכלכלי, המשפטי והדימוי הקיים לגבי משמעויותיה והשלכותיה. רק לאחר שהם יחוללו את השינוי לכך ב"דעת קהל", ניתן יהיה לצפות שבהדרגה גם המחוקק והרשות המבצעת יתעוררו לעסוק בממדים ה"רב קודקודיים" של המהפכה.
זוהי בעצם הזמנה עבורכם להיכנס לעובי הקורה ולהתחיל לחולל את השינוי בעצמכם. לשם כך, אתם מוזמנים לעיין במאמר שכתבתי לירחון 'דורות' שבו אני מתאר כיצד המדיניות הממשלתית, המערכות הציבוריות וגם האקדמיות עדיין מפגרות אחר הבנת האופציות החדשות שהם פותחים לאדם ולחברה.