הפסיכולוג האמריקני ממוצא הונגרי מאוניברסיטת שיקאגו בעל השם המשונה לאוזניים ישראליות - מיהאי צ'יקסנטימיה, בחן בשנות השמונים את מידת הסיפוק שבני אדם חשים בעבודה לעומת הסיפוק שהם חשים בזמנם הפנוי. להפתעתו הוא מצא אנשים מסופקים יותר כשהם עובדים מאשר בזמנם הפנוי. דווקא בזמן הפנוי הם חשו שעמום, חוסר סיפוק וחוסר משמעות.
הוא מצא כי הגם שרבים ציינו כי אינם אוהבים את מקום העבודה שלהם, ככל שהאתגריות ורמת המיומנויות שנדרשו מהם לביצוע העבודה עלה כך גם עלתה רמת הסיפוק, המוטיבציה, היצירתיות ושמחת החיים שהם חשו.
הוא כינה תופעה זו כ"פרדוקס העבודה והפנאי". אך לדעתי אין כאן פרדוקס.
אנשים מאושרים יותר, מסופקים יותר ונהנים יותר ממה שהם עושים ככל שיש להם משימות המציבות להם אתגרים המותחים עד קצה הגבול את המיומנויות שלהם.
אנחנו יצורים ששואפים למצות את עצמנו. זה נכון הן לגבי החיים בכלל, הן לגבי העבודה והן לגבי ההיבטים והעיסוקים האחרים של חיינו שנוהגים להכליל אותם כזמן הפנאי. ואם איננו עושים זאת לאורך זמן גם בפנאי שלנו, אנחנו חשים ריקנות ושעמום.
* על כך ראו גם בפוסט "מהי 'השבת של החיים' ולמה היא כבר לא מתאימה לטבע האנושי"
אנחנו מאומנים, רגילים ויודעים כיצד לעשות זאת בעבודה, כשאחרים מטילים עלינו את המשימות. אך אנחנו לא מאומנים, לא רגילים ולא יודעים לעשות זאת כאשר אנחנו עצמנו צריכים ליצר לעצמנו את המשימות האלה.
למעשה לכולנו יש את הכישרון לכך. עשינו את זה בצורה טבעית בילדותנו. אך משנכנסו לבית הספר ואחר כך כמבוגרים במקומות העבודה, הפסקנו לעשות זאת. שכחנו ולא המשכנו לטפח את היכולת הטבעית הזו של היזמות המאתגרת שעצורה בנו.
ואם אתם זקוקים להוכחות, צפו בסרטון המשעשע שבו סטיבן ג'פסון (פרופסור לאומנות, יזם, ממציא, אתלט ושובב גדול) מדגים הלכה למעשה כיצד הוא מציב לעצמו אתגרים המותחים עד קצה הגבול את המיומנויות שלו בפנאי. אולי לחלקכם יראה שהוא עושה זאת בצורה קיצונית מדי, אך אין ספק שלכולנו יש הרבה מה ללמוד ממנו.