Search
  • צבי לניר

תבונת 'עת התבונה' בימי קורונה - אנחנו לא מריונטות



מצבנו עתה בהתמודדות עם הקורונה הוא כמי שמופעלים על ידי מַרְיוֹנֶטָה - כאילו היינו בובות המופעלת מלמעלה על-ידי מי שהם ורק הם, בעלי הידע והסמכות. הממשלה, משרד הבריאות והמומחים מטעם הטלוויזיה שממלאת אותנו בהם עד זרע, מורים לנו בנחרצות כיצד עלינו לנהוג. מה מותר ומה אסור. מה נכון ומה לא, כאילו היינו בובות המופעלות על ידי גורם על המושך בחוטים ומניע אותנו לפי הגיונו.





סמכות העל הזו מעבירה לנו לא רק הנחיות חד משמעיות של עשה ואל תעשה. היא מזריקה לנו ללא הרף חרדות בעוצמה הולכת וגוברת. חרדות המשתקות כל חשיבה ויזומה אישית.


היא מתייחסת לכל מי שהוא מגיל 60 ומעלה, כמי שאוטומטית שייך ל"קבוצת הסיכון". זאת מבלי להתחשב בשונות הגדולה הקיימת בין בני האדם בגילים המתקדמים, כאשר הם יכולים להיות בני אותו 'גיל כרונולוגי' אך שונים מאוד ב'גיל התפקודי' שלהם, ו'הגיל התפקודי' ולא 'הגיל הכרונולוגי' הוא שקובע אם אנחנו ב"קבוצת הסיכון".


זו היא הימשכותה של ההתייחסות הממסדית המוכרת, אך המופרכת, אל כל אדם שהגיע לגיל היציאה לפנסיה כמי שמתחיל בכך את תקופת הזקנה של חייו (ועל כך כתבתי כבר בהזדמנויות שונות), עכשיו מתייחסים לכל מי שהגיע לגילים אלה כנמצא בקבוצת הסיכון, שכן לתפיסתם הוא כבר זקן וככזה יש להתייחס אליו כמי שהוא בבריאות ירודה ואיבד במידה רבה את יכולת השיפוט והתפקוד העצמאית. אין לו כבר רצון ויכולת לקיים יוזמות חדשות משל עצמו, על כן נגזר עליו שיקבל עליו את ההשגחה ויקיים את ההוראות שהוא מקבל מלמעלה. הוא משתייך לקבוצת גיל שיש לה פחות כושר שיפוט וחופש החלטה מכל קבוצות האוכלוסייה האחרות.


זה אולי מתאים לאלו שנמצאים כבר בתקופת הזקנה הגריאטרית של חייהם, ובמצב בריאותי ירוד מאוד, אך בהחלט לא לכל מי שהוא מעל גיל 60 או 65, עדיין במצב בריאותי טוב, וחווה את'תקופת התבונה' של חייו.


שכן, דווקא בתקופת התבונה עולים בנו כישורים חשיבתיים ומנטליים שמשבחים את כושר השיפוט וההחלטה האישית שלנו במצבים סבוכים של אי ודאות.


פרדיגמת העל השלטונית אינה מכירה בשונות האינדיבידואלית והמקומית וביכולתם של בני אנוש למצוא פתרונות אישיים ומקומיים משלהם שהם במקרים רבים יעילים יותר מאלה שמונחתים מ"למעלה".


מתייחסים לקורונה כאל מלחמה, אז אביא לכם המחשות של טענתי משתי מלחמות.


במלחמת ההתשה, כקצין מודיעין, ביקרתי באחד המעוזים שהיו פזורים לאורך תעלת סואץ על מנת לתדרך את מפקד המעוז ונקלעתי לאחת ההפגזות הארטילריות הקשות של המלחמה. כשהחלה ההפגזה הייתי בתוך הבונקר ועל כן הייתי מוגן. אך לפני שנכנסתי אליו, הספקתי לראות חיילים רבים עסוקים בענייניהם במקומות שונים, רחוקים מהבונקר. תהיתי מה יקרה להם אם תהיה לפתע הפגזה, שכן הם לא יספיקו להגיע אל הבונקר ולתפוס מחסה. הייתי משוכנע שרבים מהם יפצעו או יהרגו. אבל כשיצאתי בתום ההפגזה החוצה הופתעתי לגלות, שפרט לשריטות קלות איש מהם לא נפגע. הדבר עורר את סקרנותי. עברתי בין החיילים שהיו בחוץ ותחקרתי אותם. הם ספרו לי שהם כבר התרגלו להפגזות כאלה וידעו שהפקודה "מלמעלה" שהורתה להם להיכנס לבונקר כשהפגזה מתחילה, אינה מעשית מבחינתם. הם מצויים רחוק מדי מהבונקר. לכן כל אחד מהם מצא את הפתרון האופטימלי (לא האידיאלי) להקשר שלו. אחד הסתתר בתוך צינור גדול שהיה בקרבת מקום, אחר מצא מחסה בתוך מבנה קטן ששימש כמחסן וחייל שלישי אף קפץ לבור של בית השימוש הארעי. כולם נשארו בחיים.


כשחזרתי משם לא הייתי יכול שלא להרהר על המשמעויות הרחבות של החוויה שעברתי. הבנתי שבמקרים רבים, פתרונות חלקיים ומקומיים עשויים להיות צורת ההתמודדות עדיפה על פני הניסיון לחייב את כולם לקבל על עצמם את פתרון העל המונחת מלמעלה.


שנים לאחר מכן, במלחמת המפרץ הראשונה, מצאתי עצמי שוב מול תופעה דומה, כשהבנתי כי ההנחיה של דובר צה"ל לרדת למקלט או לפחות לחדר המדרגות, מייצגת חוכמת "פתרון-על' שאינו עונה על גיוון המצבים שבהם האוכלוסייה מוצאת את עצמה. כך לדוגמה, אני גרתי במושב שבו כל הבתים הם בני קומה אחת, מחופים בתקרות רביץ, שאינן אטומות והייתי צריך למצוא בעצמי פתרון מתאים להקשר שלי.


במלחמה זו נתקלתי גם לראשונה בעוצמתה של התארגנות ספונטנית של האנשים "מלמטה" המוצאים עצמם במצבים מקומיים דומים, והצעות הפתרון של "האח הגדול" מתגלות להם בעת משבר כבלתי רלוונטיות לגביהם. מצאתי את עצמי מתקשר לחברים שגם הם לא היו מוכנים לקבל את הפתרונות המונחתים מלמעלה. נעזרנו זה בזה בהחלפת מידע והתייעצויות על מה שכל אחד למד מניסיונו. שם למדתי לראשונה גם על פוטנציאל העוצמה הגלום בהתארגנות של קהילות כאלה למציאת פתרונות המתאימים להם ולתמיכה הדדית, זה בזה. כל זה קרה בעולם הטרום אינטרנטי, שבו לא היו עדיין הכלים הקיימים היום לתקשורת והתארגנות קהילתית והקשר היחיד עם העולם מחוץ לחדר ה"אטום" היה באמצעות הטלפונים הקוויים.


לבני אדם יש אינטואיציה בריאה לגבי מה חשוב, מה מועיל ומה בריא להם במצבם. אמנם אין להם את הידע הרפואי הרב שיש לרופאים ולמערכת הבריאות, אך האדם מחובר לגופו, לתחושותיו ולחייו הרבה יותר מכל רופא, בעל סמכות, או גורם על אחר.


בני תקופת התבונה התעוררו. החיים והבריאות שלנו תלויה בעיקר בנו.


הגיע השעה לאזן מחדש בין לוגיקת "האח הגדול" ותבונת "האדם הקטן." בין הידע הסטטיסטי והמסקנות המופקות ממנו ובין התבונה, הידע וכושר הלמידה האנושית בהקשרים ובמצבים חדשים. בין הידע שמועבר מלמעלה לידע שמתפתח מלמטה. בין התלות בתמיכה שמגיעה מבחוץ לבין העוצמה האישית והקהילתית שבאה מלמטה.


בואו נהיה אנחנו, בני תקופת התבונה החלוצים שמערערים על ההנחה שלבעיית הקורונה יש פתרון נכון אחד, ואין בלתו, זה המוצע לנו מלמעלה.


אנחנו צריכים להחזיר את החופש האחריות לעצמנו. להתארגן ספונטנית ולהפיץ ביננו מידע על פתרונות משלנו שיכולים להוריד את החרדה, מול פתרון העל והחרדה שמטילים עלינו מלמעלה.


המפתח להצלחה בלחימה נגד הקורונה הוא במשמעת להוראות משרד הבריאות והממשלה, אך לא פחות מכך בתבונה, במשמעת וביוזמה אישית.


הכותב הוא בן 83.

15 views