בניגוד לגישה הרווחת הרואה בבריאות את הגורם העיקרי המשפיע על איכות ותוחלת החיים בהזדקנות, יותר ויותר מחקרים עכשוויים מראים כי הכוון של תהליך זה הוא במידה רבה הפוך. התפיסה האישית הסובייקטיבית של האדם את תהליכי ההזדקנות שלו היא שקובעת במידה רבה כיצד יתפקד ומה תהיה איכות החיים שלו ואלה משפיעים במידה רבה על בריאותו.
במחקרים אלה נמצא גם כי תפיסה סובייקטיבית של אדם את מצבו ואת האפשרויות שעדיין עומדות בפניו איננה פונקציה פשוטה של גילו הכרונולוגי של האדם.
אתם בוודאי נתקלתם בבני 60 או 70 שמרבים לתאר את מצבם בהזדקנות באמירות פסימיות דוגמת " אני כבר לא יכול יותר", "זה כבר מאוחר מדי בשבילי" וכדומה, ובכאלה שהם כבר בני 80 ויותר שלא תשמע מהם תיאורים פסימיים כאלה לגבי מצבם.
לא נמצאה גם התאמה בין תפיסות החיים בהזדקנות ובין מצבם הבריאותי. ודאי נפגשתם גם אתם עם קשישים בכיסא גלגלים שלמרות מצבם הבריאותי עדיין לא איבדו את חדוות החיים שלהם.
אז מה כן קובע את תפיסת החיים שלנו בהזדקנותנו?
בליבת התפיסה החדשה שאני מנסה לקדם באתר זה מצויה הטענה שלאחר גיל היציאה לפנסיה מתאפשר לנו לחוות תקופת חיים חדשה – תקופת התבונה. זו היא תקופת חיים של צמיחה ואופטימיות אישית חדשה היכולה לדחות את התפיסה האישית של אדם את עצמו כזקן ובכך גם לדחות את הזקנה הגריאטרית שלו. עד לסוף החיים ממש.
בגילאים המאוחרים המוח המבוגר יודע לארגן את עצמו מחדש דווקא לנוכח תסמיני ההזדקנות הגופניים. הוא מאפשר לנו לרכוש לעצמנו עוצמה וחוסן אישיותי שיכולים להפוך את חיינו למאושרים יותר, נבונים יותר ומסוגלים טוב יותר להתמודד עם קשיים, משברים ומחלות ההזדקנות ולחוש אופטימיות ושמחת חיים המקרינה על התפקוד שלנו ועל איכות החיים שלנו ואלה יש להם השפעה רבה על בריאותנו ועל הארכת תוחלת חיינו.
לממצאים אלה יש השלכה לגבי כל אחד מאתנו.
כל אחד המתקרב לגיל היציאה לגמלאות או המצוי כבר אחריו יכול במודעות אקטיבית לכוון את עצמו לחוות את' תקופת התבונה' של חייו כתקופת חיים של צמיחה ואופטימיות אישית חדשה ולדחות בכך את הזקנה הגריאטרית שלו עד לסוף החיים ממש.
ומה אתך?