בניגוד לגישה הרווחת הרואה בבריאות את הגורם העיקרי המשפיע על איכות ותוחלת החיים בהזדקנות, יותר ויותר מחקרים עכשוויים מראים כי הכוון של תהליך זה הוא במידה רבה הפוך. התפיסה האישית הסובייקטיבית של האדם את תהליכי ההזדקנות שלו היא שקובעת במידה רבה כיצד יתפקד ומה תהיה איכות החיים שלו ואלה משפיעים במידה רבה על בריאותו.
במחקרים אלה נמצא גם כי תפיסה סובייקטיבית של אדם את מצבו ואת האפשרויות שעדיין עומדות בפניו איננה פונקציה פשוטה של גילו הכרונולוגי של האדם.
אתם בוודאי נתקלתם בבני 60 או 70 שמרבים לתאר את מצבם בהזדקנות באמירות פסימיות דוגמת " אני כבר לא יכול יותר", "זה כבר מאוחר מדי בשבילי" וכדומה, ובכאלה שהם כבר בני 80 ויותר שלא תשמע מהם תיאורים פסימיים כאלה לגבי מצבם.
לא נמצאה גם התאמה בין תפיסות החיים בהזדקנות ובין מצבם הבריאותי. ודאי נפגשתם גם אתם עם קשישים בכיסא גלגלים שלמרות מצבם הבריאותי עדיין לא איבדו את חדוות החיים שלהם.
אז מה כן קובע את תפיסת החיים שלנו בהזדקנותנו?
בליבת התפיסה החדשה שאני מנסה לקדם באתר זה מצויה הטענה שלאחר גיל היציאה לפנסיה מתאפשר לנו לחוות תקופת חיים חדשה – תקופת התבונה. זו היא תקופת חיים של צמיחה ואופטימיות אישית חדשה היכולה לדחות את התפיסה האישית של אדם את עצמו כזקן ובכך גם לדחות את הזקנה הגריאטרית שלו. עד לסוף החיים ממש.
בגילאים המאוחרים המוח המבוגר יודע לארגן את ע