לא פעם בהרצאות שלי אני נשאל מדוע אני מתעקש להדגיש שהמדובר הוא בתקופת חיים חדשה ולא ב"סוג" של זקנה ולמה אינני מוכן להשלים עם המושג 'זקן צעיר' שחוקרי הזקנה משתמשים בו כאשר לנוכח העלייה בתוחלת החיים הם עושים הבחנה בין 'זקנה צעירה' - בני ה- 60-70, 'זקנה בינונית' - בני ה-70-80 ו'זקנה מופלגת' - בני ה- 80 ומעלה.
יש לכך מספר סיבות. אחת מהן קשורה במה שקרוי בספרות הרפואית אפקט הנוצבו (Nocebo effect).
הנצובו הוא הצד ההפוך של אפקט הפלצבו שבו עסקתי בפוסט הקודם. בעוד שאת הפלצבו ניתן לתאר כאפקט הציפייה החיובית, את הנצובו ניתן לתאר כאפקט הציפייה השלילית.
בניגוד לאפקט הפלצבו שמעודד את האדם לקחת את האחריות לעצמו ולגייס את כל המערכת האישיותית שלו והאנרגיות שלה להתמודדות עם מצבו, אפקט הנוצבו הוא בכוון ההפוך - הוא משפיע על האדם להפוך ליותר תלותי באחרים ופחות להפעיל את הכוחות המערכתיים העצורים בו שהיו יכולים לאפשר לו להתגבר על הבעיות שהוא עומד בפניהם. זה נכון לגבי בעיות רפואיות, כאשר האדם הופך לתלותי יותר ויותר במה שאומרים לו הרופאים, וזה נכון גם לגבי מגוון הבעיות האחרות שהאדם עומד בפניהם בחייו.
כשמסתכלים על הדברים מזווית זו, ניתן להבין מדוע אני כה מתעקש שלא לוותר על ההבחנה שאני עושה בין פוטנציאל תקופת החיים החדשה הנפתחת בפנינו עם הגיענו לגיל הפנסיה ובין הזקנה.
כשהחברה מתייגת אותך כזקן מאחר והגעת כבר לגיל הנומינלי של 60+ היא מפעילה עליך את אפקט הנוצבו - השפעה לא מודעת אך מאוד עוצמתית. אתה מתחיל לצפות מעתה לחוש באותם סימפטומים של זקנה ובהדרגה אתה מוצא אותם בך.
וגם "כשמנחמים" אותך שבשלב זה אתה עדיין 'זקן צעיר' זה לא משנה את ההשפעה הנוצבית של הציפיה הזו. למה הדבר דומה? לכך שהרופא אומר לחולה שהמחלה שלו היא ממאירה. אומנם מצבו עדיין לא חמור ביותר אך מעתה עליו להשלים עם כך שהמחלה שלו רק תלך ותחמיר.
מה שהחברה מציעה לנו כאשר אנחנו מגיעים לגיל ה- 60+ הוא מערכת מאוד משכנעת ומקיפה של שפה, כלים, נוהגים ופתרונות זקנה שעימם באה גם התלות ההולכת וגוברת של האדם במערכות התמיכה החיצוניות לאדם וקטנה הנכונות והיכולת העצמית של האדם להפעיל את אותן יכולות ואנרגיות הגלומות בו להתמודדות מערכתית כוללת של אישיותו עם מצבו.
אכן כשאנו מגיעים לגילאים המתקדמים של חיינו אנחנו יכולים למצוא בעצמנו תסמינים של הזדקנות (הראייה, השמיעה והזיכרון נחלשים, הגוף נחלש, השער מדלדל וקמטי הפנים שלנו מעמיקים), אך אין זה אומר שעלינו לקבל על עצמנו את הסטיגמה החברתית של הזקנה.
המחקרים העכשוויים מגלים כי דווקא בגילאים המאוחרים המוח המבוגר יודע לארגן את עצמו מחדש ובתוך כך ליצור 'מפות מוח' חדשות שמסוגלות להתמודד טוב יותר עם קשיים וחוליים.
זו הסיבה גם לכך שהמחקרים מצביעים בבירור על כך שרובנו נעשים, דווקא בגילאים המתקדמים, מאושרים יותר, משום שמוחותינו מנהלים רגשות בצורה רגועה יותר. גם אם המוח שלנו אינו יכול עוד לזכור שמות ותאריכים, כפי שזכר בעבר, הוא עדיין נמצא בשיא פוטנציאל כוחו להתמודד עם בעיות סבוכות.
אך כל זה תלוי בנו, בגישה האישית שנפתח ונאמין בה ובכך שניטול את האחריות למימושה. זכרו - האדם הוא הפלסבו של עצמו. זהו והתרחקו מכל מה שמפעיל עליכם את אפקט הנצובו של הזקנה.