על הגילנות שבתוכנו

פרופ' איסי דורון מאוניברסיטת חיפה מנהל מזה שנים מאבק ציבורי ומשפטי נגד תופעת ה'גילנות' (Agisim). 'גילנות' היא אפליה על רקע גילי כנגד כל מי שמעבר לגיל הפנסיה, טוען דורון, כמו שגזענות היא אפליה על רקע צבע העור או כמו אפליה על רקע מיני של נשים.

חוק הפנסיה המחייב את האדם להפסיק לעבוד אך ורק בשל גילו הכרונולוגי מהווה אפליה משפילה וחסרת הצדקה. החוק מתייג את האדם המגיע לגיל זה כמי שאינו כשיר עוד להשתתף ב"מגרש המשחקים" של החיים הפעילים וזאת ללא שום קשר ליכולותיו בפועל. קביעת כושר העבודה של האדם בפועל על פי גילו הכרונולוגי לא שונה מקביעת כושר העבודה של האדם על פי היותו מקרח. ועל כן, טוען דורון, חוק זה הוא בלתי חוקתי ויש לבטלו.

הנושא כבר הגיע לפתחו של בית המשפט העליון שהכיר בחשיבותו ועל כן הוחלט כי העתירה שהוגשה לבטל את חוק גיל פרישה תעלה לדיון בהרכב מורחב בראשות נשיא בית המשפט והמדינה חויבה לנמק מדוע לא יינתן צו שיבטל כליל את חובת הפרישה בשל גיל.

גם אם ההכרעה בעניין עדיין מתמהמהת לבוא נראה כי היא תגיע ובקרוב.

אך לדעתי 'הגילנות החברתית' היא מקפת יותר והשלכותיה עלינו עמוקות אף יותר מזו המשפטית.

למה הכוונה?

פרויד בזמנו כבר עמד על השפעתן של העמדות החברתיות עלינו כאינדיבידואלים ועל עוצמתו של מנגנון ההפנמה של אותן עמדות חברתיות על האדם. זה הוא מנגנון חשוב בתהליך הסוציאליזציה בעיקר בגילאים הצעירים והוא ממשיך לכוון את תפיסותינו והתנהגותנו לאורך כל החיים. באמצעותו אנחנו מפנימים דימויים, כללי התנהגות ואיסורים חברתיים, לומדים לשייך אותם לעצמנו והופכים אותם למערכת הדימויים המניעה את התפיסות שלנו לגבי עצמנו.

'הגילנות החברתית' מייצגת את ההבניה החברתית של מה שמצפים מהאדם לאחר גיל הפנסיה ומה הוא צריך לצפות מעצמו בהיותו מעתה נכנס לתקופת הזקנה של חייו.

הדימוי של זקן הוא של אדם שהולך לאט, חושב לאט, מסוגר בתוך עצמו ובעברו, הוא כבר אינו מסוגל, ואף אינו רוצה ללמוד דברים חדשים ואינו אוהב חידושים או רעיונות חדשים. גופו מצטמק, וכך גם שכלו. מעתה כל מה שניתן לצפות ממנו הוא לנסות להאט את הנסיגה לעבר התשישות גופנית ומנטלית ולנצל את השנים שבהם הוא עדיין "זקן צעיר" על מנת ליהנות ממה שנותר בהם.

אני עוד זוכר את הדימויים שהיו לי לגבי הדור הקודם של היוצאים לפנסיה. הם נראו לי זקנים המרגישים את עצמם כזקנים ומתנהלים כזקנים.

בפרספקטיבה לאחור כשאני חושב על הדור ההוא איני יכול לחמוק מהשאלה עד כמה 'הגילנות החברתית' הזו ודימוייה לא רק שהפלתה אותם אלא גם גרמה אצלם ל'גילנות מופנמת' - הכפפת הדימויים וסיגול ההתנהגות הפנימית שלהם לציפיות ולדימויים החיצוניים האלה.

אך עתה, בקולנוע, בתאטרון, ברחוב ובין מכרינו אנחנו פוגשים ומתוודעים יותר ויותר לבני גילאים שבעבר נחשבו והתנהגו כזקנים ועתה הם ערניים, יצירתיים ומתפקדים כצעירים. הדימוי של זקנים כבר אינו מתאים להם.

כל זה הוא כבר כאן, מה שעדיין איננו, זו ההתייחסות החברתית והשלטונית. זו ממשיכה להגדיר אותם במונחים של מה הם עדיין לא - לכנות אותם ולהתייחס אליהם כ'זקנים-צעירים' מבלי לדעת עדיין כיצד להגדיר אותם ולהתייחס אליהם כמה שהם כן!!!.

החברה עדיין מפגרת בהכרה, במילוי בתכנים מאובחנים ובמתן מרחב של לגיטימציה לתקופת החיים החדשה שמתהווה בחיי האדם.

לפיגור הזה יש מחירים שהם הרבה יותר עמוקים מאשר ההפליה החוקית על רקע גילי, יש כאו 'פער רלוונטיות' תפיסתי חברתי ושלטוני שהשפעתו עדיין רבה על רבים מבני הגילאים המתקדמים ועל מה שהם מפנימים על מה שהם יכולים וצריכים לצפות מעצמם.