חזרתי מהכנס המדעי בווינה שבו הצגתי את תפיסתי כיצד ניתן להפוך את למדיניות הזדקנות האוכלוסייה מעול לנכס.
אך לא בכך אני רוצה לשתף אתכם הפעם, אלא בהתרשמותי ממה שקורה כיום בקהילה האקדמאית האמורה לחקור ולקדם את נושאי ההזדקנות והזקנה.
וכאן נחלתי אכזבה מרה.
הכנס ריכז חוקרים מאוניברסיטאות רבות בעולם, החל מהונג-קונג ואוסטרליה ועד ארה"ב ורוסיה. ייצוג טוב של מה שהמחקר האקדמי עוסק בו עתה בחקר הזקנה.
ומה שגיליתי הוא שהאקדמיה המחקרית של ההזדקנות והזקנה תקועה בעיסוק בסטטיסטיקות ומחקרי מדידה כמותיים.
בכנס הציגו סטטיסטיקות של תוצאות מדידות על ההזדקנות מגיל היציאה לפנסיה, מכל הכוונים וכל הזויות האפשריות, בהנחה שבכך הם מבינים ויכולים להנחות טוב יותר את מדיניות ההזדקנות והזקנה.
הם מודדים אותנו אך לא מבינים את מה שמעסיק אותנו ומה שמניע אותנו. כל מה שהם מודדים לא מייצג את מה שמאפיין אותנו ומניע אותנו בתקופת חיים זו.
אני מניח שאתם מכירים את האמרה החכמה באנגלית
'What is counted does not really count'. זו היא אמירה שהיא נכונה בכלל לגבי החיים אך בעיקר לגבינו ב'תקופת התבונה' של חיינו.
מה שקובע את איכות חיינו ותוחלת חיינו בגילים המתקדמים של חיינו זה לא מה מצבנו בכל אחד מהמדים הנמדדים, אלא מה אנחנו עושים עם המצבים שבהם אנחנו מוצאים את עצמנו ואיזה משמעות חדשה אנחנו מוצאים בהם. ואת זה לא יודעים עדיין למדוד. ספק אם הם ניתנים בכלל למדידה.
העיסוק האובססיבי הזה במדידה ובסטטיסטיקה, תוקע את החוקרים האקדמיים עמוק יותר בתוך הקופסא התפיסתית של הפרדיגמה שלהם מבלי היכולת לבחון את תקפות הפרדיגמה הזו כשלעצמה.
זאת בעוד שהמהפכה הדרמטית של העלייה בתוחלת החיים יוצרת מציאות חדשה שצריכה הייתה להביא לשינוי המבנה התפיסתי הקיים .
אז בוודאי תשאלו, איך התקבלה ההרצאה שלי בהקשר כזה? היו קומץ של שומעים שהחמיאו לי לאחר ההרצאה ואמרו שזאת הייתה ההרצאה המרעננת ומעוררת מחשבה ביותר בכנס המשמים הזה. אך הרוב חזר לסדר היום שלו כשהוא מתייחס למה שהעליתי רק כ"מכה קטנה בכנף".
אם אתם חושבים שהיא שינתה משהו? לא.
את המחמאה וההתייחסות החשובה ביותר קבלתי ביום האחרון של הכנס לא מפרופסור מכובד אלא מאשה כהת עור בת 80 שבאה לכנס עם שתי בנותיה ונכדה על מנת לקבל השראה ומשמעות מעודדות להמשך החיים בהזדקנות. עם הרביעייה הלא אקדמית הזו קיימתי את השיחה המעניינת ביותר שהייתה לי בכנס. בסיום השיחה האישה בקשה ממני לתת לה את הפוסטר שהצגתי בכנס על הספר שלי במהדורתו האנגלית – The Wisdom Years שנמצא כבר למכירה ב- presale באמזון, על מנת לתלות אותו בכנסיה שלה בניו יורק ולשוחח על המסרים שלו עם חברי הקהילה שלה.
אז מה הלקח?. הלקח הוא לא רק שלא לצפות שהשינוי יבוא מלמעלה – מהממשלה, אלא גם לא לצפות שהוא יבוא מהאקדמיה.
מה שיניע את השינוי יבוא מ"למטה", מהאנשים "הפשוטים" שמתמודדים עם הדילמות של משמעות החיים בעשרים השנים ויותר שהעלייה הדרמטית בתוחלת החיים מאפשרת לנו לחיות לאחר הגיל שבו החברה מוציאה אותנו לפנסיה ומתחילה להתייחס אלנו כזקנים.
מה שאנחנו זקוקים לו הוא להוכיח לאחרים ובעיקר לעצמנו שיש משמעות חדשה לחיינו לאחר גיל היציאה לפנסיה ושבמשמעות החדשה שאנחנו יכולים לתת להם אנחנו יכולים להשפיע ולשנות את החברה והכלכלה לטובה.
זה לא אומר שאני אחדל ממאמצי לשנות את המדיניות הממשלתית ולנסות להשפיע על האקדמיה.
אני אמשיך גם בכך מתוך ראיה מפוקחת שמה שבעיקר חשוב הוא לעורר את המודעות ופעילות של 'עת התבונה' מלמטה, בנו האנשים "הפשוטים".
מה דעתכם?
