התבוננות בתבונת ההתאוששות בגיל 89
- צבי לניר
- 13 באוק׳
- זמן קריאה 2 דקות
ביום ששי האחרון מלאו לי 89 שנה.
יום ההולדת שלי היה ביום שבו התבשרנו על סיומה של המלחמה והחזרת כל החטופים.
קבלתי הרבה ברכות ומתנות ליום הולדתי אך זו הייתה היקרה והמשמעותית מכולן.
עבורי היא גם סימנה את סיומה של שנה שבה הציבורי והאישי היו מעורבים זה בזה בצורה שאינה ניתנת להפרדה.
ליבי היה עם משפחות החטופים ועם משפחות ההרוגים והפצועים במלחמה הארורה הזו.
היגון והמועקה הציבורית האפילה על כל הישג אישי.
רק עתה אני יכול להרשות לעצמי לחזור ולהתמקד באישי.
ומבחינתי אישית, במבט לאחור אני יכול לסמן את השנה שחלפה כשנה שבה עברתי וגברתי על משבר חמור שאיים לסיים את ההתנסות המרתקת שלי ב"תקופת התבונה" של חיי שאותה אני מקיים כבר עשרים ושתיים שנה מאז שהגעתי לגיל היציאה לפנסיה והסתיימה תקופת הבגרות של חיי.
המשבר קרה כשנפלתי נפילה שהנזקים הגופניים והקוגניטיביים שנגרמו לי בה היו כל כך חמורים שהם איימו לגרום לכך שגם לאחר הניתוח והשיקום הארוך שעברתי, כבר לא אוכל לחזור להיות אותו אדם שהייתי והזקנה הפתולוגית תקפוץ עלי.
זה היה משבר שבו האדם מגלה מחדש את עצמו ואת כוחות החיות שבו.
וכאן באה לעזרתי שוב תבונת עת התבונה עליה כתבתי לכם רבות ובעיקר בספרי "עת התבונה - הגיל החדש בחיי האדם".
זו אפשרה לי לא רק לקצר באופן דרמטי את תקופת ההתאוששות והשיקום שלי ולהבריא במהירות גדולה יותר מכל מה שמוכר בספרות המקצועית העוסקת בכך, אלא גם להוליך אותי למחוזות חדשים של התפתחות וצמיחה אישית.
חזרה למה שהייתי אך ממקום ונקודת מבט חדשה ועם פרץ חדש של אנרגיה ותבונת חיים לקראת העתיד.
אני חייב להודות. 89 זה גיל שאינו מוכר לי ומאוד מוזר לי לראות אותי בו, אך אני מכין את עצמי לצאת אליו עם הפרץ החדש הזה של האנרגיה ותבונת החיים ולמלא אותו בתכנים חדשים.
ימים יגידו במה.
ומה כל זה אומר לך לגבי עצמך?
תגובות