משחק סופי במציאות אינסופית: האיוולת הבסיסית של חשיבת הביטחון הישראלית

סיימון סינק בספרו  The Infinite Game מציע להבחין בין שני סוגים של משחקים -  "משחקים סופיים" (Finite Games)  ו"משחקים אינסופיים" Infinite Games).

משחקים סופיים כמו כדורגל או שחמט, הם משחקים שבהם השחקנים והכללים קבועים לכל אורך המשחק  ונקודות ההתחלה והסיום ברורים.

זה הוא "משחק סכום אפס (Zero-Sum Game) שבו המנצח מנצח בהכול והמפסיד מפסיד בהכול. אין אפשרות ששני הצדדים יצאו נשכרים — הצלחת אחד מחייבת את כישלון האחר.

משחקים אינסופיים, הם משחקים ללא קו התחלה וקו סיום מוגדרים. השחקנים ואף גבולות המשחק אינם קבועים, וגם חוקי המשחק משתנים תוך כדי המשחק. 

אלה הם משחקים שאינם משחקי סכום אפס (Non-Zero-Sum Game) הסכום הכולל של הרווחים וההפסדים אינו קבוע, וייתכן ששני הצדדים ירוויחו (או יפסידו) יחד.

 סיימון סינק  מציע בכל התמודדות פוליטית, עסקית חברתית או אישית להשתחרר מדפוסי חשיבה של משחקים סופיים.

לדעתי זהו לקח חשוב ביותר גם לגבי תפיסת הבטחון הלאומי של ישראל במאבק מול החמאס ובסכסוך הישראלי-פלסטיני.

דווקא עכשיו לאחר "פתרון" ה- 21 הנקודות של טראמפ שהושג לכאורה (החזרת החטופים, סיום המלחמה ופירוק חמאס), שיכול להיתפס כניצחון מלא, אסור לנו להתבשם מתחושת "ניצחון מוחלט". זאת מאחר שההתמודדות שלנו מול חמאס ובסכסוך הישראלי-פלסטיני בכללותו, הוא משחק אינסופי.

כל ניסיון לנהל אותם בגישה של משחק סופי נידון לכישלון ארוך טווח.

התגמולים של הניצחונות הצבאיים בהם, ר הם זמניים בלבד. הם לא מסיימים את המשחק, אלא מזינים את הנחישות של הצד השני לשפר את ההכנות שלו לסבב האלימות הבא.

חמאס בטבעו הוא ישות של משחק אינסופי. הוא אינו רק ארגון טרור שניתן למדוד אותו במספר החברים, העוצמה הצבאית או השלטונית שלו. הוא בראש ובראשונה רעיון, תנועה חברתית-דתית ואידיאולוגיה המושרשת עמוק בחלקים מהחברה הפלסטינית.

עבורו ההישרדות היא ניצחון. המטרה האולטימטיבית היא לשרוד ולהמשיך בהתנגדות. כל עוד הרעיון קיים, וכל עוד יש לו תמיכה בקרב האוכלוסייה, הוא מנצח במשחק האינסופי.

האיוולת הבסיסית של החשיבה השלטונית האסטרטגית הישראלית היא שבעוד שחמאס משחק משחק אינסופי, ישראל במיינדסט החשיבה האסטרטגית הנוכחית שלה מנסה להשיג מטרות של משחק סופי.

הגדרת ה"חמאסניק האחרון" כהמטרה הישראלית היא איוולת שלטונית שכן גם אם ישראל תחסל את כל המפקדים והלוחמים הידועים, המקום שהם יותירו אחריהם יתמלא על ידי דור חדש של פעילים המונעים מאותה אידיאולוגיה, ובכך המשחק נמשך.

קו סיום במאבק עם החמאס כ"ניצחון מוחלט" הוא אשליה. חמאס לא ישלוף "דגל לבן" רשמי ולא יחתום על כניעה שתשים קץ לקיומו האידיאולוגי.

כל הפסקת אש נתפסת על ידי חמאס כשלב ביניים טקטי, המאפשר לו להתארגן ולבנות מחדש את כוחו על מנת להמשיך לשחק את המשחק האינסופי הזה.

ישראל ממולכדת ב'לולאה מסכלת' שבה היא מנצחת בכל הקרבות אך מפסידה במלחמה.

אז מה עושים?

יש צורך בשינוי תפיסתי בסיסי – מעבר מדפוס חשיבה של אסטרטגית הבטחון הלאומי הישראלית כמשחק סופי לדפוס חשיבה של אסטרטגיה לאומית כמשחק אינסופי.

שינוי מטרת העל . במקום "ניצחון מוחלט", המטרה צריכה להיות התמקדות בחיזוק החוסן של ישראל כחברה וכמדינה לאורך זמן.

במקום לראות ביריב כמה שצריך  להכחידו, לראות  בו גורם שדוחף  אותנו ביתר שאת להשתפר, להיות איתנים יותר לא רק צבאית, אלא גם, ואף בעיקר, חברתית, כלכלית ומוסרית.

להפסיק לחפש את הניצחון הסופי ואת השקט המוחלט ולהתחיל להתמקד פנימה בבניית החוסן החברתי שיאפשרו לנו  להמשיך לשחק על המגרש המשותף במשך דורות.

שכן, העוצמה והחוסן החברתי הפנימי הוא הקלף המנצח של ישראל בהתמודדות האינסופית הזו.

מאפייני העוצמה הייחודים של החברה הישראלית התגלו בשבר הגדול של השביעי באוקטובר ואחריו.

בעת שהמערכות הממלכתיות קפאו או קרסו, צמחה תגובת חירום אזרחית מיידית: מאות קבוצות התארגנו בצורה ספונטנית לסיוע, איסוף ציוד, הסעת מפונים, תמיכה רגשית ועוד..

עמותות וקהילות תפקדו במהירות, בלי היררכיה או פקודות.

כל זה הוא ביטוי של עוצמה חברתית אורגנית – של אמון הדדי, אחריות אזרחית ויכולת פעולה חברתית עצמאית.

החברה הישראלית, שלכאורה הייתה שסועה ומפולגת ערב האירוע, גילתה לפתע את המכנה המשותף האנושי והלאומי שבה. 

נוצר מרחב של אמפתיה קולקטיבית חוצה גבולות פוליטיים, דתיים ואתניים.– תחושת “כולנו ביחד עכשיו”, שנבעה לא מתעמולה אלא מחוויה משותפת של גורל.

מול הזוועות, התעוררה תודעת שליחות קולקטיבית: הרצון לשמור על קיום המדינה והחברה כמשימה של חיים.

נוצרה מוטיבציה חברתית קיומית – שילוב של כאב, אחריות ותקווה משותפים שממנה ניזונה תחושת יכולת העמידה. 

החזון האישי הוחלף בתחושת "אני חלק ממשהו גדול ממני". בכך נחשף מחדש האתוס החברתי הישראלי של נתינה, אחריות, ומחויבות לחיים משותפים.

לצד הגאווה, התפתח גם שיח כואב ואמיץ על הכשלים: על יהירות, פיצול, ושאננות. העוצמה כאן היא ביכולת להתבונן בעצמנו מבלי לקרוס, ולחפש תיקון מוסרי וערכי. 

זו היא תכונה של חברה דינאמית שאינה מדחיקה את פצעיה אלא רואה בהם קריאה להתבגרות והתחדשות לאומית.

כל אלה הם  הקלף המנצח שבו יש יתרון מכריע של ישראל על החמאס ועל החברה הפלסטינית בכללותה בהתמודדות האינסופית הזו ועליה יש לבסס את תפיסת הבטחון הלאומי החדשה של ישראל.

תפיסת הבטחון הלאומי החדשה הזו צריכה להיות מכוונת למשחק שאינו משחק סכום אפס (Non-Zero-Sum Game) במובנו כמשחק שבו שני הצדדים – הישראלים והפלסטינים ירוויחו.

ההצלחה בהתמודדות הזו לא תבחן במספר המחבלים שיחוסלו, אלא על ביצירת מציאות שבה האידיאולוגיה של חמאס הופכת ללא רלוונטית עבור הציבור הפלסטיני.

יצירת מציאות של מענה אזרחי, כלכלי ומדיני שייתן לאוכלוסייה הפלסטינית תקווה וחלופה עדיפה לחמאס ויצירת עתיד שבו בהדרגה חמאס כרעיון אידיאולוגי ידעך ויימוג.

זה עשוי להיות תהליך ארוך, ארוך מאוד, שיחייב דבקות במטרות העל האלה במציאות רווית אתגרים ופיתויים לחזור ולהתבסם מניצחונות מוחלטים.

האם הפוליטיקה הישראלית תשכיל לעמוד בכך?.

מה דעתכם?.