קהילת עת התבונה היא לא רק קהילה המתעניינת בעצמה. יש לה גם אחריות ציבורית לעורר שיח ציבורי המזהה את הפגמים בהתייחסות הממשלתית "מלמעלה" אלינו. בני הגילים המתקדמים, מתוך גישה פטרונית המניחה שרק היא יודעת מה טוב לנו.
היא כלל לא מתחשבת בתבונה שלנו ובמה שאנחנו לומדים ומרגישים מתוך הניסיון שלנו בפרקטיקת החיים שלנו בזמן הקורונה.
משרד הבריאות מנסה לשכנע אותנו כי הוא עושה את כל מה שנדרש על מנת להתמודד עם הקורונה. אבל הוא שכח את תבונת האדם היוזם וחלקו בבלימת המגפה.
הם משווים את הקורונה למלחמה. אך כל מי שמכיר את תבונת ניהול המלחמות יודע כי במלחמה כושר שיפוט ותבונת הפעולה שבאה מלמטה, הוא מרכיב מכריע הן בשרידות החיילים בשדה הקרב והן בניצחון במלחמה.
התבשרנו כי ב'אסטרטגית היציאה' המתחילה בימים אלה שנועדה לשחרר בהדרגה מהבידוד על מנת להחזיר את המשק לפעולה בתהליך שעשוי להמשך חודשים ארוכים, אינה כוללת את ה"זקנים" (מגיל 67 ). אותנו הם מתכוונים להמשיך ולהחזיק בהסגר הבידוד עד סוף התהליך, בטענה שמבחינתנו ההסגר הוא הכרח "מציל חיים".
כפי שהסברתי בפוסטים האחרונים, לגבי רוב אוכלוסיית "הזקנים", נזקי סגר ארוך כזה עשויים להיות הרבה יותר חמורים מאשר תועלתם. ניתן להעריך שהם יהיו יותר הורגים, מאשר מצילי חיים. הגישה הזו מזלזלת בתבונתנו ובזכותנו להחליט לגבי גורלנו בהנחה שאנחנו "הזקנים" לא רק "חלשלושים" אלא גם רפי שכל וחדלי אישים.
מה שהקפיץ אותי הייתה שיחה שקיימתי בימים אלה עם פרופסור מכובד שמילא תפקידים בכירים במשרד הבריאות, וגם כיום, לאחר שכבר יצא לגמלאות, הוא מייעץ למשרד הבריאות. כשהעליתי בפניו את הטיעון כי אין כל הצדקה להתייחס לרובנו ככאלה ויש לתת לכל אחד מאתנו את החופש להחליט לגבי עצמו, התגובה שלו הייתה "אז למה שלא ניתן גם לילדים קטנים את החופש להחליט לגבי חייהם?".
בכירי משרד הבריאות מצדיקים את המדיניות שלהם לגבי האוכלוסייה שלאחר גיל הפנסיה בצדקנות של דאגה לנו - "הסבים והסבתות היקרים לנו" וברצונם לשמור על בריאותנו וחיינו, אך הסיבה האמיתית היא רצונם להמשיך ולקיים את האסטרטגיה שלהם, של 'יישור העקומה' – מניעת מצב בו יחסרו מכונות הנשמה לטיפול במספר רב של חולי קורונה שבמצב קשה.
הנחת היסוד שלהם היא שהקורונה פוגעת בעיקר בקשישים וכיוון שרבים מהם יזדקקו למכונת הנשמה, הוצאתם מהסגר תסכן את מדיניות 'יישור העקומה'.
הם משעינים את הגיונם בכך שיותר משליש מכל המונשמים והמתים נדבקו בבתי האבות והגיעו לבתי החולים עם מחלות רקע במצב מתקדם.
אולם מספר בני ה- 67 ומעלה שבבתי האבות אינו עולה על כ- % 2.7 מכלל אוכלוסיית ה"זקנים". רובנו ממשיכים לגור בבתינו גם לאחר יציאתנו לפנסיה, אנחנו פעילים, במצב בריאותי סביר ורוצים להמשיך בכך ככל הניתן עד סוף ימי חיינו.
משרד הבריאות מסתיר מאיתנו נתונים. דומני שאם היו בודקים את מספר החולים קשה והמתים מבין אלה שלא הגיעו לבתי החולים מבתי האבות, היו מגלים שמספרם דומה ואולי אף נמוך מבני גילי 50 ואף 40 שלגביהם אין הנחות ואין הגבלות כאלה.
עם תובנות אלה החלטתי לצאת למאבק באטימות משרד הבריאות. יחד עם פרופ' יצחק בריק יו"ר האיגוד הישראלי לגרונטולוגיה יזמנו הוצאת עצומה (שזכתה עד כה בכמעט 8000 חתימות) וגיבשנו תוכנית פעולה מיוחדת ליציאה מההסגר של האזרחים הוותיקים.
בסדרת פגישות הצלחנו לשכנע את השרה לשוויון חברתי והמנכ"ל שלה לאמץ את הגישה שלנו ולהגיש את ההצעה שלנו כ'תוכנית היציאה' של המשרד שמוגשת עתה לממשלה. לעניות דעתי זאת היא תחילתה של הבקעה חשובה בתודעה הציבורית, בהכרה בתקופת התבונה, צרכיה ויכולותיה. אך היא לא מספיקה.
פרופ' בריק ואני נחושים להמשיך ולהיפגש עם אישים ממשרדי הממשלה הכלכליים על מנת לשכנע אותם בחשיבות המהלך הזה ותרומתו לחידוש הפעילות במשק. שכן, רבים מבני תקופת התבונה המשיכו לעבוד וליזום יוזמות כלכליות שהקורונה קטעה אותם ושחרורם מהסגר יוכל להזרים למשק כוח עבודה ויזמות כלכלית וחברתית ניכרת (להערכתי הראשונית - בין - % 30 ל- 40% מאוכלוסיית הגמלאים המונה כיום כמיליון נפש). אך אנחנו זקוקים גם להמשך וחיזוק הלחץ הציבורי מ"למטה", שכן רק לחץ חברתי מ"למטה", יכול להרחיב את הפרצה ולשנות את התפיסות והמדיניות המופעלת עלינו מ"למעלה".
אל תרפו! הפעילו את התבונה והיוזמה שלכם!
החתימות שלכם על העצומה הן שתרמו תרומה חשובה לתפוצה שלה ועתה נדרשת היוזמה שלכם בכתיבת פוסטים, פניה למעצבי דעת קהל, לחברי כנסת, לאמצעי התקשורת ולכל גורם אחר שתעלו בדמיונכם על מנת להרחיב את הפרצה שנוצרה בחומת האטימות הזו. מה דעתכם?
צבי לניר.
נ.ב. אגב, פנו אלי בשאלה האם הדואר ממשיך לפעול והאם ניתן לרכוש את הספר 'עת התבונה – הגיל החדש בחיי האדם' באתר לקבל אותו לתיבת הדואר. התשובה לכך חיובית. הזמינו את הספר והוא יגיע אליכם בדואר 24 שעות.
אהבתם? שתפו את המייל עם חבריכם