הגיע הזמן לספר לעצמנו סיפור חדש על ההזדקנות והזקנה שלנו


אנחנו חיים את הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו ולא פעם אלה הם סיפורים שמטעים אותנו. כזה הוא הסיפור שלימדו אותנו לספר לעצמנו על ההזדקנות והזקנה שלנו.


ב-1859 כשדרווין פרסם את החיבור "מוצא המינים", שבו חשף את תורת האבולוציה שלו, תוחלת החיים של האדם לא עלתה על 45 שנה. במציאות כזו אין להתפלא על כך שתורת האבולוציה של דרווין, גם בהתייחסותה לאדם, הייתה בעיקרה ביולוגית. על פי תאוריה זו כשהאדם מסיים את התפקיד האבולוציוני שלו בהולדה ובגידולו של הדור הבא, אין לחייו עוד ערך אבולוציוני. כל מה שמעבר לכך הוא סרך עודף שיורי של זקנה ודעיכה קצרה לקראת הסוף.


אך מאז ימיו של דרווין התרחשה וממשיכה להתרחש עלייה דרמטית בתוחלת החיים של האדם המותירה לאדם כבר כיום תוחלת חיים של למעלה מ- 20 שנה לאחר סיום תפקידו בגידול הדור הבא ומעבר לגיל היציאה לפנסיה.


בהשפעת התיאוריה הדרוויניסטית , מהפכת זו עדיין נתפסת כשינוי שאין לו ערך אבולוציוני חיובי. אדרבה, ניתן לראות בהזדקנות האוכלוסייה כמי שיוצרת עול כלכלי הולך וגדל על החברה שמימונו גוזל את המשאבים הנדרשים להתפתחותו של הדור הצעיר ובכך היא יכולה להיתפס כממלאת תפקיד שלילי באבולוציה האנושית.


מבחינתנו אישית כפרטים, בהשפעת תורת האבולוציה הארכת תוחלת החיים שלנו נתפסת כמי שמוסיפה שנים לתקופת הזקנה של חיינו. תקופת הזקנה שלכל אורך ההיסטוריה האנושית הייתה קצרה ביותר הפכה לארוכה ומתמשכת ומאיימת להיות אף ארוכה יותר מתקופות החיים הקודמות לה בחיי האדם.


אולם, כיום יש הסכמה רחבה בין כל חוקרי האבולוציה האנושית כי האבולוציה של התפתחות המין האנושית מהקוף כפי שתוארה בתאוריית האבולוציה של דרווין, לא הסתיימה. תהליך האבולוציה האנושית ממשיך להתרחש ואף מואץ יותר, אך בכוונים חדשים.


הכיוון שאליו הולכת האבולוציה של המין האנושי מוכתב כיום הרבה פחות משינויים בגנטיקה, והרבה יותר משינויים תרבותיים וטכנולוגים ובעיקר מהיכולת האנושית הגוברת של בני האדם לעצב את הסביבה האנושית שלהם ואת חייהם.


זה מאוד שונה מהתפיסה הדרוויניסטית של התהליך האבולוציוני שמניחה שיש סביבה ואורגניזמים צריכים להתאים עצמם אליה. מדי פעם יש שינוי סביבתי ואז פרט שיותר מותאם לסביבה החדשה בזכות וריאנט גנטי הוא שיצליח יותר.


לאורך מירב ההיסטוריה האנושית היו רק 3 תקופות חיים עיקריות בחיי האדם – ילדות, בגרות וזקנה אך בדורנו מתהווה תקופת חיים חדשה בחיי האדם – תקופת התבונה. זו היא תקופת חיים השונה איכותית ותפיסתית מתקופת הבגרות שלפניה ומתקופת הזקנה שאחריה. היא מאפשרת סבב חדש של חיים פעילים שהוא נבון יותר, מספק יותר ותורם יותר, אך אחרת, מזה של תקופת הבגרות שלפניו ומאפשר את קיצור ודחייה של תקופת הזקנה שאחריו עד לסוף החיים ממש.


הפילוסוף הדני סרן קירקגור סיכם את לקח החיים שלו באמרה "החיים מתקדמים מההתחלה לסוף ואילו תבונת החיים מתקדמת מהסוף להתחלה והטרגדיה של האדם היא שהם נפגשים מאוחר מדי"

קירקגור חי במאה ה- 19 ובתקופתו אכן זה היה המצב כשתוחלת החיים לא עלתה על 45. הוא עצמו מת כשהיה בן 42 ( 1855- 1813 ). אך כיום אנחנו יכולים לחמוק מאותה טרגדיה שקירקגור דיבר עליה ולחוות את תקופת החיים החדשה – 'תקופת התבונה' כתקופת חיים שבה חיינו נפגשים עם תבונת החיים שלנו ויש לנו בממוצע עוד כעשרים שנות חיים להנות מפירות המפגש הזה.


התפתחות החיים תלויה בניצול האנרגיה המצויה בהם והמרת אותה אנרגיה לצרכים הדרושים להישרדות ולהתפתחות האדם והחברה. בילדות האנרגיה הזו מושקעת בגדילה ובתקופת הבגרות - בעבודה ובהורות. כשתוחלת החיים לא עלתה על 45 בזה הסתיים מחזור החיים האקטיבי של האדם. אולם כיום כשתוחלת החיים היא כבר כמעט כפולה מזו שהייתה בתקופתו של דרווין, את תוספת אנרגית חיים זו שהיא בעיקרה תבונתית האדם והחברה יכולים לכוון על מנת לקדם את תבונת החיים היישומית (Practical Wisdom) שלהם לעבר רמות חדשות של אבולוציה אנושיות שתביא עמה רמות חדשות של התפתחות אישית וחברתית.


זה נחוץ עתה לכל אחד מאתנו אישית על מנת להפוך את השנים שלאחר סיום תפקידנו הביולוגי ומעבר לגיל היציאה לפנסיה, שבעבר התייחסנו אליהן כשנות הזקנה הלא פרודוקטיביות של החיים, לשנים של צמיחה והתפתחות אישית חדשה.

וזה נחוץ עתה גם לנו כחברה, מאחר ובתבונה זו טמון פוטנציאל של הון אנושי גדול של תבונה אנושית שיכול להפוך את עולמנו למקום שטוב יותר לחיות בו.


המחסום שמונע זאת במידה רבה הוא הסיפור שלימדו אותנו לספר לעצמנו על ההזדקנות והזקנה שלנו. הגיע הזמן לספר לעצמנו סיפור חדש על ההזדקנות והזקנה שלנו.