אנחנו חיים את הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו ולא פעם אלה הם סיפורים שמטעים אותנו. כזה הוא הסיפור שלימדו אותנו לספר לעצמנו על ההזדקנות והזקנה שלנו.
ב-1859 כשדרווין פרסם את החיבור "מוצא המינים", שבו חשף את תורת האבולוציה שלו, תוחלת החיים של האדם לא עלתה על 45 שנה. במציאות כזו אין להתפלא על כך שתורת האבולוציה של דרווין, גם בהתייחסותה לאדם, הייתה בעיקרה ביולוגית. על פי תאוריה זו כשהאדם מסיים את התפקיד האבולוציוני שלו בהולדה ובגידולו של הדור הבא, אין לחייו עוד ערך אבולוציוני. כל מה שמעבר לכך הוא סרך עודף שיורי של זקנה ודעיכה קצרה לקראת הסוף.
אך מאז ימיו של דרווין התרחשה וממשיכה להתרחש עלייה דרמטית בתוחלת החיים של האדם המותירה לאדם כבר כיום תוחלת חיים של למעלה מ- 20 שנה לאחר סיום תפקידו בגידול הדור הבא ומעבר לגיל היציאה לפנסיה.
בהשפעת התיאוריה הדרוויניסטית , מהפכת זו עדיין נתפסת כשינוי שאין לו ערך אבולוציוני חיובי. אדרבה, ניתן לראות בהזדקנות האוכלוסייה כמי שיוצרת עול כלכלי הולך וגדל על החברה שמימונו גוזל את המשאבים הנדרשים להתפתחותו של הדור הצעיר ובכך היא יכולה להיתפס כממלאת תפקיד שלילי באבולוציה האנושית.
מבחינתנו אישית כפרטים, בהשפעת תורת האבולוציה הארכת תוחלת החיים שלנו נתפסת כמי שמוסיפה שנים לתקופת הזקנה של חיינו. תקופת הזקנה שלכל אורך ההיסטוריה האנושית הייתה קצרה ביותר הפכה לארוכה ומתמשכת ומאיימת להיות אף ארוכה יותר מתקופות החיים הקודמות לה בחיי האדם.
אולם, כיום יש הסכמה רחבה בין כל חוקרי האבולוציה האנושית כי האבולוציה של התפתחות המין האנושית מהקוף כפי שתוארה בתאוריית האבולוציה של דרווין, לא הסתיימה. תהליך האבולוציה האנושית ממשיך להתרחש ואף מואץ יותר, אך בכוונים חדשים.
הכיוון שאליו הולכת האבולוציה של המין האנושי מוכתב כיום הרבה פחות משינויים בגנטיקה, והרבה יותר משינויים תרבותיים וטכנולוגים ובעיקר מהיכולת האנושית הגוברת של בני האדם לעצב את הסביבה האנושית שלהם ואת חייהם.
זה מאוד שונה מהתפיסה הדרוויניסטית של התהליך האבולוציוני שמניחה שיש סביבה ואורגניזמים צריכים להתאים עצמם אליה. מדי פעם יש שינוי סביבת