האבולוציה של המין האנושי שהחלה מאז הופעתו של ההומו סאפיינס לפני כ-200 אלף שנים, היא תהליך שלא מסתיים. האבולוציה ממשיכה ואף מתעצמת, אך בכיוונים חדשים. הכיוון שאליו הולכת האבולוציה של המין האנושי מוכתב כיום הרבה פחות משינויים בגנטיקה, והרבה יותר משינויים בתרבות.
ב-1859 כשדרווין פרסם את החיבור "מוצא המינים", שבו חשף את תורת האבולוציה שלו, תוחלת החיים לא עלתה על 45 שנה. במציאות כזו אין להתפלא על כך שתורת האבולוציה של דרווין גם בהתייחסותה לאדם, הייתה בעיקרה ביולוגית. על פי תאוריה זו כשהאדם מסיים את התפקיד שלו בהולדה ובגידולו של הדור הבא, אין לחייו עוד ערך אבולוציוני. כל מה שמעבר לכך הוא סרך עודף של דעיכה וזקנה.
מהפכת התארכות תוחלת החיים והזדקנות האוכלוסייה שהתגברה רק לאחר שדרווין סיים את מחקריו נתפסת עדיין על ידי נאמני התיאוריה הדרוויניסטית, ובמידה רבה גם על ידי החברה בכללותה, כשינוי שאין לו ערך אבולוציוני חיובי. אדרבה, ניתן לראות בה כמי שיוצרת עול כלכלי הולך וגדל על החברה שמימונו גוזל את המשאבים הנדרשים להתפתחותו של הדור הצעיר ובכך היא יכולה להיתפס כממלאת תפקיד שלילי באבולוציה האנושית.
האומנם כך?.
התפתחות החיים תלויה בניצול האנרגיה המצויה בהם והמרת אותה האנרגיה לצרכים הדרושים להישרדות ולהתפתחות האדם והחברה.
בילדות האנרגיה הזו מושקעת בגדילה ובתקופת הבגרות - בעבודה ובהורות. כשתוחלת החיים לא עלתה על 45 בזה הסתיים מחזור החיים האקטיבי של האדם. אולם כיום כשתוחלת החיים היא כבר כמעט כפולה מזו שהייתה בתקופתו של דרווין, את תוספת אנרגיה זו שהיא בעיקרה תרבותית-תבונתית ניתן לכוון על מת לקדם את תבונת החיים היישומית האישית והחברתית לעבר רמות חדשות של אבולוציה אנושיות.
זה הוא המסר האבולוציוני של 'עת התבונה' – תקופת החיים החדשה בחיי האדם השונה איכותית מתקופת הבגרות הקודמת לה והזקנה שבאה אחריה ומגלמת בתוכה את אותה אנרגיה אנושית חדשה של תבונה אותה ניתן לכוון לכיוון חדש של האבולוציה האנושית.
אני מודע לכך שזהו פוסט בגובה של 10000 רגל על נושא עתידני והיו לי היסוסים לא מעטים לפני שהחלטתי בסוף לשתף אתכם בו, אך האם לא כך מתחילים הדברים?, בדמיון שלפני המסע?.