בשבוע האחרון השתתפתי בכנס הדו שנתי של האגודה הישראלית לגריאטריה. כנס כזה הוא הזדמנות חשובה לחוקרי ההזדקנות והזקנה להציג את המחקרים שלהם. בכנס הייתי חשוף לעשרות מחקרים כמותיים כאלה ועם כל הערכתי לכוונות הטובות ולמאמצים המושקעים בהם לא יכולתי שלא להרהר בשאלה מה היא מידת התועלת שלהם ל'תבונה הפרקטית' Practical) Wisdom) של ההזדקנות.
את טעוני המחקר שלהם החוקרים האלה מבססים על תקפות סטטיסטית ולשם כך יש הכרח לבודד את משתני המחקר ולדון בהם כאילו כל אחד מהם הוא 'ממצא ומוציא' (mutual exclusive ביחס למשתנים האחרים, אולם ההזדקנות במהותה היא מערכת סבוכה שלא ניתן לעשות בה רדוקציה מבלי לאבד את הבנת משמעותה ובכך גם את הערך הממשי של .מחקרי ההזדקנות שלא מתבססים עליה
איסוף וניתוח נתונים סטטיסטיים מביאים תועלת להבנת מגמות דמוגרפיות בהזדקנות האוכלוסייה אך לקידום התובנות של האדם המזדקן עצמו, הרלוונטיות שלהם היא מועטה, שכן כל אחד מאתנו הוא אישיות סבוכה שלמה והוא מזדקן בצורה אחרת ובקצבים אחרים.
יש פה 'פער רלוונטיות' שהאקדמיה המתבססת על מחקרים כמותיים בשיטותיה הנוכחיות לא מצליחה לסגור. ולנו כאן כמי שמתעניינים ב'פרקסיס' של ההזדקנות - בתועלת הפרקטית של התאוריות והמחקרים, הם לא מחדשים הרבה.
חבל...